קוּ קוּ, מי שם?

בשעה טובה הגיע המועד השני בחשיבותו בתהליך ההריון (הראשון הוא מועד הלידה כמובן): סקירת מערכות מאוחרת. למה זהו מועד שעומד בקנה אחד עם אירועים הסטוריים כגון הסכם ורסאי? אתם בוודאי שואלים… כי בסקירת המערכות המאוחרת בהריון, סוף סוף הרופאה מעיזה לנחש את מינו של החייזר המתפתח להריונית בבטנה!
באמת שמועד הבדיקה לא יכל להגיע מוקדם מידי… כשהורים ואחיות למיניהן (אתם יודעים מי אתם) שואלים בערך כל יומיים בקוצר רוח: "נו, מתי אמרת שהבדיקה? איך את לא משתגעת כבר???"…. אז האמת שעם כל הרצון לדעת, ויש רצון, אני לא משתגעת מהנושא. כבר החלטתי שאם יש לי פוריטן/נית בבטן שלא רוצה לחשוף איברים מוצנעים, אז ניחא, נגלה בחדר הלידה. הגישה הזו נבעה משתי סיבות:
1. גם עכשיו זה רק ניחוש. ניחוש מושכל של רופאה משכילה, אבל ניחוש.
2. זה רק המין, זה לא המגדר. אז גם כשהרופאה תגיד לי "זה בן" או "זו בת", התשובה הליברלית והסובלנית (כי כזו אני) היא: "בנתיים".

אז בתאריך המיוחל יצאנו לבית החולים הסמוך באיחור ישראלי אופנתי. שמחתי מאד שהפעם, לעומת הסקירה המוקדמת, אני כבר לא צריכה לאגור שתן בכמויות של מיכלית נפט, מה שהקל על הריצה במסדרונות.
הפעם, לעומת הסקירה הקודמת, הרופאה דיברה אנגלית שוטפת. חבל, כבר התחלתי להתרגל לזה שקוראים לרחם שלי בעילגות אוּטוּרוּס… קיפצתי כאיילה על המיטה וחשפתי בטן הריונית לא מרשימה במיוחד. לצערי היא באמת לא הייתה מרשימה, לקבלת קנה מידה של הבטן שלי בשבוע הבדיקה תסתכלו על הבטן שלכם אחרי צלחת חמין. כנראה אצלי הבטן גדלה פנימה, מה שמסביר למה אני מרגישה שהטחול יוצא לי מהגרון.
הבדיקה התנהלה על מי מנוחות, כשהמילים "טוב" ו-"נורמלי" נזרקות להן על ימין ועל שמאל. בדקנו את כל האיברים: מוח, לב, כליות, קיבה… ספרנו אצבעות קטנטנות בכל הידיים והרגליים (ואפילו צילמנו כף רגל אחת בשביל אמא שלי שיש לה פטיש לרגלי תינוקות)… נראה היה שהפרצוף הצליח לגדול קצת לתוך האף הענק שראינו באולטרסאונד הקודם… וקבענו לצאצא עתיד מזהיר בהתעמלות אומנותית כי רוב הזמן הרגליים היו מאחורי הראש, פוריטן/נית כבר לא…

סוף הבדיקה הגיעה והרופאה אומרת "יש לכם עוד שאלות?". הצלחתי לרסן את עצמי מלצעוק "נו באמת גברת, מוח ולב זה טוב ויפה, אבל את יודעת למה באמת באנו!" ורק ענינו שנינו בחיוך : "אההה….מה זה?". "טוב, בואו נבדוק" היא אומרת ומתחילה להזיז את המתמר (הנה למדנו מילה חדשה) על הבטן שלי. אני הופתעתי, בהתחשב בעובדה שהפכנו את הצאצא כמו אומלט וראינו כל מ"מ ממנו, היא עדיין לא יודעת? ואז היא שואלת "מה אתם חושבים?".

עכשיו עצירה לאפקט דרמטי.
מתחילת ההריון אני הימרתי על בן כשהנימוקים שלי היו שאני מרגישה את כרומוזום Y מסתובב לי בדם. קיבלתי חיזוק לכך שבכל החלומות שלי היה בן… אבל מצד שני הוא היה בלונדיני, אז הבנתי שחלומות לוקחים בערבון מוגבל. ברור שזה לא משנה והעיקר שהילד בריא וידה ידה ידה… אבל אם היו נותנים לי כפתור שנותן לי לבחור, הייתי בוחרת בת. מאד יכול להיות ששכנעתי את עצמי שיוולד בן כדי להכין את עצמי מנטלית.
אל ההימור שלי הצטרפו החצי השני ואמא שלי. מצדו השני של המתרס עמדו אבא שלי ואחותי שהתעקשה לדבר על מה שבבטן שלי בגוף נקבה. לשם השעשוע שבעניין בדקתי אמונות תפלות לגבי הריון ואלו התוצאות:
המווווון בחילות – בת
חשק לאוכל מלוח – בן
גובה וצורת הבטן- קשה להגיד, אין בטן
מחסור בפצעונים – בן
לוח שנה סיני – בן

אז הגענו לרגע האמת, הרופאה מסתכלת ואומרת "אני לא רואה את מה שצריך לראות בשביל בן…" אני משערת שברגע זה המחשבה שעברה בראשו של החצי השני שלי היא "טוב אם זה כל כך קטן שאי אפשר לראות את זה אז עדיף שזה בכלל לא קיים". הרופאה סובבה קצת את הזוית ואמרה "כן, ככה נראית בת, לדעתי זו בת". ואני, מרחפת מאושר ועם חיוך שמקיף את כל הראש, חושבת לעצמי "בנתיים…" 🙂

גברת מגונדרת

גברת מגונדרת

moi moi

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s