בעיטות או לא להיות

ההבנה שבאמת יש הריון לא מגיעה בהכרח מתפיחת הבטן. הרי גם אחרי חופשה או חג אישה עשויה להתנפח ויש ביננו כאלו שמתנפחות כל חודש. כמה שנים לפני שנכנסתי להריון כבר נתקלתי בעובדת בסופר שליטפה לי את הבטן בהתרגשות. גם האולטרסאונד לא שכנע אותי ממש, למה מי מבטיח לי שהתמונות האלה שנראות על המסך הן באמת מהבטן שלי? אולי זה סרטון שצולם מראש ויהודה ברקן מתחבא מאחורי הפרגוד?
המון נשים אומרות שההוכחה וההבנה הבלתי ניתנת לערעור שהן בהריון הגיעו בבעיטות או התנועות הראשונות של העובר. כי מה יותר חד משמעי מזה? יש לך בבטן משהו והוא חי. אז כן, אבל לא כל כך מהר…
מתישהו באיזור החודש החמישי, היסטוריית החיפושים בגוגל של אישה הריונית יכיל בוודאי וריאציות שונות של המשפט:  How baby kicks feels like. הנה בעיה ראשונה: אף פעם לא בעטו בי מבפנים, איך זה אמור להרגיש? והבעיה שכל אישה מגיעה עם עולם פנימי משלה והתחושה היא די סובייקטיבית ולכל ילד יש רפרטואר בעיטות קצת שונה… יש המתארות זאת כפרפרים בבטן, יש המתארות זאת כמו פופקורן מתפצפץ… אמא שלי אמרה שזה מרגיש כמו דג ששוחה בבטן. לצערי הרב, לדעתי לפחות בתחילת ההריון, זה בעיקר מרגיש כמו גזים. מפריעה במיוחד העובדה שבהריון הגזים גם מתרבים. קשה לא לשבת עם יד על הבטן ולהרגיש רגשות אשמה שהרגע חשבת שהפלוץ הזה הוא בעצם הילד שלך או להיפך.
מה לעשות, בהתחלה הקטן או הקטנה הם באמת קטן או קטנה ואני די בטוחה שהיו לי בועות גזים יותר גדולות ממנה. אבל אל דאגה אמהות לעתיד, עם הזמן יכולת האבחנה של האם משתפרת והגפיים של העולל מתחזקות והבעיטות הופכות להרבה פחות מבלבלות, אלא אם אכלת בדיוק הרבה ברוקולי. עכשיו אין יותר ספק – את בהריון.
ביום בהיר אחד, כשאת נחה לך אחרי איזה בורקס טוב שאת יודעת שלא היית אמורה לאכול, פתאום את מקבלת מכת קראטה שמפילה אותך מהספה. זו היתה בעיטת הפתיחה לתקופה נהדרת בה הילדה שלי מנסה לגלות את עצמה ולמצוא לעצמה תחביב. כמה חבל שהיא בדרך כלל עושה את זה כשאני ישנה. כל יום בחמש לפנות בוקר הילדה הולכת לחוג אחר. ימי ראשון היא לומדת קפוארה, ימי שני ורביעי היא לומדת טאיקוונדו, ימי שלישי היא לומדת לרקוד סטפס, ימי חמישי היא עושה פילאטיס וסופי שבוע היא משאירה פתוחים לפעילויות פנאי כמו באולינג ופיינטבול.
לקראת חודש שביעי היא התחילה להתעניין יותר בענפי ספורט שדורשים אביזרים כמו כדורגל, כדורסל ורוגבי כשבתפקיד הכדור מככבים הקיבה, הכליות והשלפוחית שלי. כמעט שקלנו לוותר לגמרי על כיסא בטיחות לאוטו, עושה רושם שהיא תנסה לחזור הביתה מבית החולים על אופניים.
כשאת מספרת לנשים פוסט-הריוניות שהילדה בועטת לך בנשמה, הן תמיד אומרות "אבל נכון שזה כיף???". כאילו… כן… אבל… התגובה הראשונית שלי היא בדרך כלל "אאוץ'". זה לא בדיוק כואב, אבל לא משנה מי בועט בך מאיפה, זו עדיין בעיטה שזה גם לא בדיוק נעים. מצד שני ברגע שהיא מפסיקה לבעוט אני נהיית עצובה ומודאגת. כנראה שזו בערך ההגדרה של להיות אמא 🙂 .
באיזשהו שלב מגיע גם הרגע שבו הבעיטות לא רק מורגשות אלא גם נראות לצופים מבחוץ. בשעה שהגברת פעילה במיוחד הבטן שלי נראית כאילו יש בפנים ג'קוזי, כולה רוטטת וקופצת, והראש מיד עובר לסצנות נבחרות מסרטי הנוסע השמיני. אני חושדת שהרופאה טעתה באולטרסאונד האחרון כשהיא ספרה את הידיים והרגליים, צריכים להיות שם לפחות פי 1.75 יותר.
ברור שאני כבר עכשיו מנסה למצוא דפוסי שינה ועירות, ולא מוצא חן בעיני שעושה הרושם שלבת שלי יש גנים של ינשוף. לא חשבתי שכבר לפני לידה אני אמצא את עצמי אומרת לאבא של הילדה: "נו בטח, היא ישנה כל הנסיעה באוטו אז ברור שעכשיו היא תהיה ערה כל הלילה." באמת חשבתי שיש לי עוד קצת זמן…
ברגעים בהם קצת נמאס לי לקבל נגיחות בצלעות, אני והבייבי שמות לנו מוזיקה מרגיעה, רוקדות קצת ושרות. זה בדרך כלל מרגיע אותה והיא נרדמת. הבעיה שבדרך כלל אז גם אני נרגעת וקצת נרדמת, וזה הסימן שלה להתחיל אימון קיקבוקסינג.

תגובה אחת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s