אם לפני כמה שבועות התחושה היתה של "any minute now" אז כרגע התחושה היא יותר של "NEVER". את התיק לבית החולים שכבר חיכה בחגיגיות ליד המדרגות הצנעתי חזרה (עדיין מוכן לשליפה מהירה) בארון ואני כבר מתכננת לאילו סרטים ללכת בקולנוע שבוע הבא.
"אני לא מבין" אומר לי האב לעתיד "הסיכויים שאת מתחילה ללדת לא ירדו, אם כבר הם עלו". אבל היגיון לחוד והריון לחוד, לא מערבבים בין השניים.
רוב הנשים בשלב הזה אומרות דברים כמו "היה לו כיף בבטן שלי והוא לא רצה לצאת". שטויות. במקרה שלי לפחות זו ממש, אבל ממש, לא אשמת הילדה. המסכנה עושה כל שביכולתה כדי לצאת. היא התהפכה כבר בשבוע 34 ומאז בכל מפגש מעקב שהיה לי בקופת חולים האחות המיילדת קראה בהתלהבות "היא ירדה ממש למטה!".
יום לפני תאריך הלידה המשוער האחות ממששת לי את הבטן ואומרת "אני לא מרגישה את הראש שלה". אני בתגובה חטפתי מיני שבץ וניסיתי להתנחם במחשבה שתינוק בלי ראש בטח בוכה פחות, אבל היא מיהרה להסביר שהיא התכוונה שהראש של הילדה כבר תקוע עמוק בין עצמות האגן שלי.
שבוע 40 הגיע והילדה המשיכה מצידה במאמצים להתפנות. אחר הצהריים אחד הרגשתי כיצד היא לוחצת כלפי מטה לכיוון היציאה. כמובן שהמסכנה לא הצליחה. אבל הבת שלי לא מוותרת כל כך בקלות והיא ניסתה לחפש פתחים אחרים בגוף שלי לצאת מהם, זה לא היה לי נעים… לאחר מספר נסיונות כושלים היא התחילה לבעוט בי בתסכול עד שבסוף הפנתה לי את הגב והלכה לישון.
אז כבר כמעט שבועיים שאני בתהליך של לידה מדומה, את צירי ה"ברקסטון היקס" המפורסמים אני כבר מכירה מקרוב. אני והחצי השני קוראים להם בחיבה "צירי ברקזיט", משהו שעושה הרבה רעש וצלצולים אבל בסוף לא באמת קורה כלום וכולם סתם עצבניים. חוץ מהצירים האלו יש גם התכווצויות ספורדיות כאלו ואחרות וגם כאבי גב. בחצי מהפעמים מתברר שזה שוב גזים.
האחות המיילדת ראתה את הסבל שלי ושל הצאצאית מהמצב והציעה בדיקה פנימית כדי לעודד אותי, אחרי הכל אני כבר כמעט שבועיים מסתובבת עם אותם "צירונים", הם בטח כבר הכשירו את הקרקע נכון? אז כן ולא… צוואר הרחם אמנם התקצר מאז הבדיקה האחרונה לפני חודש, אבל רק בכ-ס"מ אחד… נראה לי הלוחות הטקטוניים זזים יותר מהר מזה. הירח מתרחק מכדור הארץ יותר מהר.
עכשיו מגיע השלב בו כולם מתחילים לזרוק עצות לא מועילות:
"תעשי הרבה הליכות" – עשיתי מסלול הררי של 3.5 קילומטר לפני שבוע, לא עובד.
"תעלי מדרגות" – יש לי מדרגות בבית, אם זה היה עובד הייתי יולדת בשבוע 37.
"תאכלי חריף" – אז אני מבינה שבתאילנד והודו אף אחת לא עוברת את שבוע 40?
"קחי שמן קיק" – חבר'ה, רחם וקיבה הם איברים נפרדים, לעצבן אחד מהם לא יעזור לעצבן את האיבר השני. מה שסביר שיקרה במצב כזה זה שהאישה תשלשל, תתייבש ותגיע חלשה ללידה.
האמת המצערת היא שאף אחד עדיין לא יודע מה גורם להתחלת תהליך הלידה. כל תרופות הסבתא הללו ואחרות עושות את הרושם שהן עובדות כי נשים שגם ככה עומדות ללדת משתמשות בהן. לכל אלו שנשבעות לי שהן מכירות מישהי שלה זה עבד, כנראה גיסתך היתה מתחילה ללדת ברגע שבו היא התחילה גם אם היא לא היתה אוכלת בדיוק צנצנת סחוג.
מילים כמו זירוז, בלון, פיטוצין, ניתוח ואשפוז החלו להזרק להן לחלל אוויר המרפאה. האחות המיילדת מנסה לגרום לי לשמור על אופטימיות אך גם להכין אותי לאפשרות הממשית שבאופן טבעי זה לא יקרה. היא נאלצת להסכים שהגנטיקה שלי לרעתי, עם היסטוריה משפחתית של הריונות ארוכים ולידות איטיות. נקבע דד ליין חדש לשבוע 41+5…
נראה לי אני מאשימה את עצמי… סך הכל, החל מהטרימסטר השני, די נהנתי להיות בהריון. מלבד ההקאות של החודשים הראשונים לא סבלתי מתופעות לוואי חמורות. דודה שלי אמרה פעם: "הריון זו התקופה היחידה שאת יכולה לשכב על הספה ועדיין להרגיש שאת עושה משהו פרודוקטיבי". לעצלנית שכמוני זה חלום שמתגשם.
באיזשהו מקום אני מעדיפה שהיא תשאר שם בפנים, איפה שהיא תמיד לידי ותמיד מוגנת… מה, לא ירשו לה לעשות תואר ראשון תוך רחמי? היא תקשיב להרצאות מוקלטות ותכתיב לי תשובות למבחנים באמצעות "בעיטות מורס". צריך לבדוק באוניברסיטה הפתוחה…
moi moi
יום בחייה של "נפולת של נמושות" 