בשעה טובה – סיפור לידה

ברגע שמופיע אותו פס מיוחל בבדיקת ההריון, ניטע גם במוחה של האם לעתיד זרע המחשבה: "אמאל'ה הילד הזה גם יצטרך לצאת ממני מתישהו". ככל שעוברים הימים, אצל רבות מהנשים, גדלה החרדה יחד עם הבטן. מליון שאלות עוברות בראש כל לילה לפני השינה: זה באמת כל כך כואב? כדאי לי לקחת אפידורל? מה אם יהיו לי קרעים…. אחת הדרכים להתמודד עם אותן שאלות מלחיצות היא לקרוא סיפורי לידה של נשים אחרות. נכון שכל לידה היא שונה, אבל ככל שאוספים יותר סיפורים אפשר לקבל תמונה כללית של התהליך ולמה אפשר לצפות. אז למען אותן נשים שכמוני חיפשו ברחבי האינטרנט סיפורי לידה חיוביים להשקיט את חששותיהן, ולמען כל אלו שרצו להיות שם איתי ולא יכלו, להלן הסיפור שלי:

שבוע 41+1, יום ראשון בבוקר, אני קמה בבוקר ומרגישה שכאבי הגב והבטן שהיו לי כבר במשך שבועיים קצת יותר מציקים לי מתמיד. אלו הם עדיין לא צירים כי הכאב לא מגיע בגלים, אבל יש תחושה שמשהו מתבשל. כל היום אני מסבירה לכולם שאלו הם לא צירים ואין מה להתרגש, אבל במהלך היום, בהדרגה, הכאב משתנה, עד שאחרי הצהריים אני נאלצת להודות שכבר מדובר בצירים אמיתיים, אך חלשים מאד. במשך היום אני והחצי השני מנסים להעביר את הזמן בדרכים מרגיעות: טיול איטי עם הכלב (שלא יודע איזה ימים קשים יש לפניו), משחקי קופסה (הוא נותן לי לנצח) וכמובן לאפות בראוניז. אז נכון שהצירים חלשים, אבל לישון איתם עדיין קשה, במיוחד עם ההתרגשות והאדרנלין שלי ושל הילדה שבפנים.

שבוע 41+2, יום שני. האב לעתיד הולך לעבודה (אך מוכן לברוח משם ברגע שצריך) ואמא מחליפה אותו בלעשות בייביסיטר ליולדת. הכאבים מתגברים, אבל בגלל שיש הפוגות בין ציר לציר זה באמת לא נורא. בכל מקרה אני מנסה את מכשיר הטנס (אלקטרודות שמדביקים לגב) ששכרנו. התחושה של המכשיר זה כמו של מכשיר מסאז' חשמלי כזה שרוטט וזה באמת מקל קצת. לצערי הכאב מתגבר בשכיבה, אז אני בעיקר יושבת או עומדת, הנה הלך הנסיון לישון… החצי השני לא באמת מצליח להתרכז בעבודה, מתקשר כל שעה לשאול איך הולך ובסוף נשבר וחוזר הביתה.
בסביבות ארבע אחרי הצהריים הצירים מגיעים לאורך של מעל 40 שניות והפערים ביניהם די קטנים, בממוצע ארבע דקות, הם גם התחילו לכאוב מספיק כדי שירדו לי דמעות מהעיניים. לא האמנתי שאני כבר בשלב מספיק מתקדם של הלידה, כי אני סופר רגישה לכאב, אבל החלטנו ללכת לבית החולים כדי לבדוק, מקסימום נחזור. התפללתי כל הדרך שיפתיעו אותי עם לפחות פתיחה של 5 ס"מ, אבל האחות נאלצה לבשר שהפתיחה היא רק 3 ס"מ. למזלי בית החולים הפיני נחמד, האחות ראתה את ייסורי והציעה לי כבר להתאשפז כדי שנתחיל "לנהל את הכאב".
האחות מציעה לי זריקת טשטוש, המטרה שלה היא להוריד את ה-edge מהצירים ולעשות אותי טיפה מנומנמת כדי שאולי אצליח להשלים שעות שינה שחסרות לי מאד. זריקה אחת לתחת ונכנסתי למיטה. אז אכן הרגשתי טיפה ממוסטלת ובהחלט יותר עייפה, אך לצערי הצירים עדיין כואבים מידי בשביל לישון, אז מבחינתי מדובר בכישלון נחרץ.
אחרי ארבע שעות בערך מגיעה האחות לבדוק התקדמות. אני מאיימת עליה שאם היא אומרת לי שאני בפתיחה של 4 ס"מ אני בועטת בה. היא בודקת, לוקחת צעד אחורה ואומרת: 3 ס"מ. בשלב זה הגענו כולנו בחדר (אני, עוברית, אמא, חצי שני ומיילדת) להסכמה שאין מה לחכות עם האפידורל, ייתכן שזה יהיה מה שיזיז את העניינים. ישנה אמונה רווחת בקרב האינטרנט שאפידורל מעכב לידה – לא תמיד נכון. ישנם מקרים (אני ואחותי היקרה מעידות על כך) שהאפידורל הוא הדבר היחידי שעוזר לקדם את התהליך.
תיקתק מגיעה לחדר הרופאה המרדימה. בדיעבד אני יכולה להגיד שכל התהליך היה סך הכל מהיר ולא באמת כואב, בטח פחות מאשר הצירים. אבל… כנראה שזו היתה הפעם היחידה במהלך הלידה שנכנסתי קצת לפאניקה, לא בטוחה אפילו למה… כנראה כל סיפורי הזוועה שבטיפשותי קראתי. הפאניקה הזו הגבירה את תחושת הכאב והכניסה אותי קצת להיסטריה שאולי לא הייתה מוצדקת. זה באמת לא נורא.
האפידורל התחיל לעבוד ממש מהר וכבר בציר השלישי אחרי הזריקה הרגשתי בהבדל. סוג החומר שהשתמשו בו היה כזה שלא מנע ממני לזוז וללכת, אז יכולתי בקלות להסתובב וללכת לשירותים כשרציתי, רק שהייתי צריכה לקרוא לאחות שתבוא לנתק את הכבלים של המוניטור שהיה הכרחי כדי לבדוק שהגברת שבפנים עדיין מבסוטה. גם לחץ הדם שלי היה תחת ניטור קבוע ולפעמים נתנו עירוי נוזלים יחד עם כל מנה של אלחוש כדי לשמור את הכל תקין.
אמנם יכולתי להתהלך לי, אבל האמת שבשלב הזה רציתי רק לישון, אך לצערי קשה להרדם בחדר זר עם מכונה שעושה "פינג" ליד הראש. שלא תבינו אותי לא נכון, חדר הלידה הפיני היה מעולה, היה מאד רגוע ושקט ונוח, אבל ההתרגשות עשתה את שלה והצלחתי לישון רק לשברירי שניה.
ממשיכים עם עוד מנת אפידורל מידי כמה שעות. תופעת הלוואי היחידה שהרגשתי היא שמידי פעם היו לי רעידות בלתי נשלטות בגוף (וגם זה לא עוזר כשמנסים לישון), זה היה קצת מפחיד, אבל גם זה עובר. האחות באה מידי פעם לבדיקה פנימית ומודיעה בשביעות רצון על ההתקדמות. הפתיחה מתקדמת בקצב של כס"מ בשעה! יחי האפידורל!
אני ואמא שולחות את האב המיועד לישון בבית לכמה שעות ולתת לכלב המסכן שנשאר מאחור קצת יחס. אנחנו מבטיחות להתקשר לפני שהאקשן יתחיל.

שבוע 41+3, יום שלישי לפנות בוקר. האחות המיילדת ממשיכה להגיע לבדיקות ולתת עוד חומר מאלחש כשצריך וגם מנהלת איתי ועם אמא שיחות חביבות. ב-8 ס"מ מתקשרים לאב המיועד להעיר אותו (הוא לא באמת ישן) ולהגיד לו שישתה כוס קפה ויבוא. כשהוא מגיע הוא נותן לאמא שלי ללכת לשתות את הקפה שלה בחדר ההמתנה בזמן שהוא מבדר אותי.
במהלך הלילה אמנם לא היו כאבי צירים, אבל כן היה לחץ גובר באיזור האגן. בסביבות 4 לפנות בוקר אני קוראת למיילדת כי אני מרגישה כמו צורך… אהמ… להתפנות. היא בודקת ומודיעה "הגענו לעשר ס"מ, אפשר להתחיל לדחוף!". האב הנרגש רץ לקרוא לאמא שלי, שלא הספיקה לשתות את הקפה שלה, ואנחנו מתחילים….
מכיוון שהתחושה של צירי הלחץ דומה למדי לזו של "יציאה", התחלנו בתנוחה של כריעה מעל דלי. כן כן, דלי. קיבלתי דלי עם שוליים מרופדים לישיבה, כאשר המטרה היא לתת לכוח הכבידה לסייע. כשהרגשתי את הדחף ללחוץ פשוט לחצתי. המיילדת מעודדת אותי שאני לוחצת מצויין. שאלתי אותה: מאיפה לך? את בטח אומרת את זה לכל היולדות. היא הסבירה שכשאני לוחצת היא רואה במוניטור את הדופק של הילדה משתנה, ככה היא יודעת שהיא אכן נלחצת. בשלב הזה עדיין כלום לא כואב ובין לחיצות אני פשוט יושבת על הדלי שלי ומנהלת שיחות ידידותיות עם כל הנוכחים.
אחרי כמה זמן אני מתחילה להרגיש שהרגליים שלי נרדמות, המשקל הגדול שלי כולו על האגן ולא מאפשר לדם לזרום לרגליים כמו שצריך, אז הוחלט להחליף תנוחה. שכבתי על המיטה על הצד כשרגל אחת שלי מורמת ונשענת על המיילדת. לאט לאט מתחיל יותר לכאוב וככל שעובר הזמן גם העייפות עושה את שלה.
מילה על הכאב שלי צירי הלחץ – הוא ממש לא אותו כאב כמו צירים רגילים או כל כאב אחר שאפשר לחשוב עליו. מצד אחד הצורך האדיר לדחוף אכן מכאיב, וכן גם הראש העצום שיוצא דרך פתח פחות עצום. מצד שני כאשר דוחפים יש מעין תחושה של סיפוק ורווחה שמכהים את הכאב.
הזמן עובר, יותר כואב ויותר מעייף לי. אני מקבלת המון עידוד מהמיילדת, מאמא ומהחצי השני שמצליחים אפילו לגרום לי לחייך מידי פעם. ההרגשה היא שהזמן לא זז ושהילדה לא באמת מתקדמת לשום מקום. המיילדת מבטיחה לי שהיא כבר רואה ראש (עם שיער! כמו שתמיד אמרתי!) ושיש התקדמות, אך אני ממאנת להאמין לה, כי לא ממש מרגישים הבדל בין לחיצה ללחיצה. המלווים שלי אף הם מבטיחים לי שהם רואים את הראש יותר ויותר עם כל לחיצה. המיילדת לוחצת כנגד הקטנה המבצבצת כדי למנוע קרעים חמורים והלידה ממשיכה בקצב של חילזון – אבל ממשיכה.
אחרי שהראש יוצא לגמרי עוד לחיצה אחת ובקלילות מדהימה שאר הגוף ממש מחליק החוצה בבת אחת שזו תחושה מאד מוזרה. נאמר לי שהבעת הפנים שלי באותו רגע היתה שווה תמונה…

כ-36 שעות אחרי הצירים הראשונים וכשעתיים וחצי אחרי שהתחלתי לדחוף, בשעה 06:37:50 בתאריך 09.07.19 אני הוצאתי מהגוף שלי בן אדם חדש מסוג נקבה במשקל 3.488 ובאורך 49 ס"מ. וואו.

היצור המהמם הזה מונח לי על החזה, צווחת במלוא ריאותיה. המיילדת בודקת וקובעת שיש צורך רק בשני תפרים קטנים (פתאום אני מבינה שהחרדה מהקרעים ומהתפרים היתה כל כך מיותרת ומוגזמת…) שאני בכלל לא שמה לב שהיא עושה כי אני מתרכזת בללחוש מילים רכות ולהניק את הדבר המדהים והמפוחד הזה שמכורבל עלי.
האב הטרי חותך בגאווה את חבל הטבור ומקבל חולצה מכופתרת גדולה. הקטנה עוברת אליו לתוך החולצה בזמן שאני דוחפת (לחיצה אחת או שתיים) את השליה עם קצת עזרה חיצונית של המיילדת. עם עזרה מאמא אני מתקלחת ומחליפה בגדים ומקבלת סנדביץ' מלחם שיפון כהה (כנהוג בפינלנד).

אחרי התאוששות קלה וטלפונים לחצי עולם, אני נדחפת בכסא גלגלים, מערסלת את הרכש החדש, לכיוון מחלקת יולדות. בדרך האבא המבסוט זוכה לנעוץ סיכה בצבע אדום בלוח שנה גדול שעל הקיר. אני מתגלגלת לחדר פרטי והמלווים היקרים שלי עוזרים לי לסדר את כל הדברים (כולל קופסה עם הבראוניז שאפיתי!) לפני שהם פורשים לבתיהם למקלחת ושינה. הסבר מהיר: בבית החולים הפיני (לפחות בזה) כל החדרים מכילים שתי מיטות, אם אין הרבה יולדות (וכיאה למדינה עם שיעור ילודה מערבי לרוב אין) אז כל יולדת תהיה בחדר לבד ואפילו תוכל "לארח" מלווה שישאר איתה בלילה. לא ניתן לשלם תמורת חדר פרטי, אם יש תקבלי ואם אין אז אין.
אחות נכנסת לחדר ומודדת את הטמפרטורה של צרור האושר הזה שישן עכשיו במעין אמבטית פלסטיק שקופה, היא קצת קרה. האחות מסבירה שבדרך כלל במקרה כזה שמים את התינוק למגע גוף עם האם, אבל אולי עדיף שהיא תיקח אותה ותחמם אותה עם שמיכות ובקבוק מים חמים בזמן שאני אשן קצת. נשים יקרות, אתן לא אמהות גרועות אם אתן נותנות לתינוק שלכן לבלות כמה שעות בתינוקייה! הגוף שלכן צריך קצת זמן התאוששות!
הנהנתי בהסכמה ונרדמתי לפני שהיא הספיקה לצאת מהחדר… סוף סוף הצלחתי לישון.

  1. שיהיה המון מזל טוב! החיים כמו שהכרת הסתיימו ועכשיו מתחיל שלב חדש. החודשים הראשונים יהיו קשים, מעייפים עם מלא ריבים ועצבים. מה שמבאס בכל עניין ההורות שאפשר לקרוא הכל מהכל באינטרנט ועדיין, איכשהו החוויות שעוברים בתור הורים טריים מרגישים אחרת לגמרי כשחווים אותם בעצמך. לפני שתדעי הבת שלכם כבר תרוץ אחרי הכלב ותמרח את עצמה בדייסה על הכסא, זה עד כדי כך טס מהר (:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s