מוּ

בדקות הראשונות לאחר הלידה האם הטריה כבר מבססת את מעמדה החדש כבוּפֶה. מצד ימין בר סלטי ויטמינים ומינרלים טריים בהרכבה עצמית ומשמאל עמדת חלבונים עשירה עם תוספות נוגדנים לבחירה, כשכל המנות מוגשות בטמפרטורה נעימה של 36.6 מעלות ועטופות בעלי כרוב קרים (תרופת סבתא ידועה למקרה והחזה שלך מחליט לעשות קרב ראש בראש עם החזה של דולי פרטון).

עוד בתקופת ההריון האחות בטיפת חלב התעניינה האם אני מתכננת להניק. עכשיו, אני מכירה מקרוב המון נשים שההנקה לא באה להן בקלות או אפילו (למורת רוחן) לא באה בכלל. אני מודעת טוב מאד לעובדה שהנקה לא תמיד הולכת כמתוכנן ושהיא עשויה להיות מלאת קשיים. אמרתי כל זה לאחות ואמרתי שאני אתן לזה סיכוי הוגן, אבל אני לא הולכת "להתאבד על זה", יותר חשוב שאני אהיה רגועה, מספיק תינוקות בעולם (כולל אני) גדלו להיות מבוגרים מתפקדים גם עם בקבוק. אם לא מצליחה להניק אז לשאוב, ואם קשה מידי לשאוב אז תמ"ל. החלטתי שאני לא הולכת להתרגש ולהתרגז מהנושא.

אז החלטתי.

אמא טבע, בחכמתה הרבה, החליטה שהנקה תשחרר בגוף האם והתינוק מספיק אנדורפינים כדי למסטל פיל וההנקה הופכת לממכרת כמו הרואין (לא שניסיתי). אבל אמא טבע לא מושלמת ומשום מה היא גרמה להנקה להיות יותר מסובכת ממה שהיא אמורה להיות. אין כמעט מניקה-מתחילה שלא תוהה בינה לבין עצמה "מה לא בסדר איתי? הרי זה הדבר הכי טבעי בעולם! נשים בשבטים נידחים במרכז אמריקה עושות את זה בקלות, למה אני לא??".
הנקה היא עבודת צוות של אמא ותינוק, שניהם צריכים ללמוד איך זה עובד. הקשיים בהנקה הם רבים ומגוונים, חלקם הם "באשמת" האם וחלקם "באשמת" התינוק (ברור שאף אחד לא באמת אשם…).
במקרה שלי ושל הגברת הקטנה בהחלט אי אפשר להאשים אותה…. טוב אולי קצת… הילדה יצאה עם תאבון של דוב שהתעורר משנת חורף וכוח יניקה של שואב אבק, מה שהקנה לה את הכינוי "הוּבֶר". כוח היניקה כמו ואקום של שירותים של מטוס תפס את הפטמה שלי לא מוכנה. בהתחלה התעלמתי מהכאב ותירצתי אותו כרגישות ראשונית, אולם בימים הראשונים בבית הגענו לרמות כאב של אינקוויזיציה. הייתי מוכנה לדחוף אותה חזרה לגוף שלי ולדחוף אותה החוצה שוב, זה היה כואב פחות. הנקה עם פטמה פצועה כואבת יותר מצירים. האחות בטיפת חלב הטילה וטו של כמה ימים על הנקה עד שהפטמה תחלים והמליצה בנתיים על שאיבה.
לא היתה לי משאבה בבית. החצי השני ניסה להציע בעדינות שנעשה סקר שוק ונקרא ביקורות אונליין על המשאבות השונות, אתם יודעים, להיות צרכנים נבונים. הבהרתי לו שהוא צריך ללכת עכשיו לחנות ולהביא לי משאבה כלשהי כי עוד שניה אני מרביצה לו עם האבנים הגדולות והכואבות שתלויות לי מהחזה. בנתיים אני ניסיתי להוריד את הלחץ עם סחיטה ידנית. אף אישה לא באמת דמיינה את עצמה אי פעם רוכנת מעל קערה וחולבת את עצמה, נפלאות האימהות….
גם שאיבה זה מרגיז. אין את שחרור האנדורפינים של ההנקה. זה לשבת על הספה מחוברת לבקבוק ולהרגיש כמו פרה ביטבתה. ובגלל שלילדה יש תאבון בריא, הייתי צריכה לשאוב כמעט כל היום, ברגע ששאבתי את זה, היא כבר שתתה את זה. ובזמן שאני שואבת הילדה בוכה ואני לא יכולה ללכת להחזיק אותה ולחבק אותה, כי עכשיו אני שואבת, אז אני צריכה לשבת בצד מחוברת למכונה מגרגרת בזמן שמשוש חיי מתנחמת אצל אחרים.
אחרי שהוסר האמברגו מהציצי, ניסינו שוב, עדיין לא הולך חלק… אז עוד פגישה בטיפת חלב ועוד מפגש עם יועצת הנקה שמסבירות מה הילדה מתכוונת כשהיא עושה ככה ("אני שבעה") ומה היא אומרת כשהיא עושה ככה ("יש לי גרעפס"). לאט לאט ההנקה נהית קלה יותר ונעימה יותר לשתינו והילדה מתלהבת מהרעיון ומחליטה שזו פעילות נחמדה שאפשר לעשות כל שעתיים… לפעמים גם בלילה…
נכון לכתיבת שורות אלו רק ההורה עם הציצים מאכיל אותה. זה אכן קצת עצוב לאבא שלה. ניסיתי להציע לו להחליף את ההאכלה בהחלפת חיתול, אבל הוא לא נפל בפח.

אז אמרתי שאני לא אתן להנקה לערער אותי. אבל בחודש הראשון אחרי הלידה האמא החדשה יכולה להתערער גם כי נגמר נייר הטואלט. אז התערערתי, ובכיתי, וכעסתי, והטלתי ספק בעצמי… אבל זה עבר, גם כי הזמן עושה את שלו וגם כי זכיתי לתמיכה ואהבה שחיזקו אותי בתקופה הזו.

אני ברת מזל שיש לי גישה למומחים שעזרו לי, למשפחה שתמכה בי, שיש לי את הנתונים הפיזיים הבסיסיים הדרושים להנקה, שיש לי את הזמן והחופש להשקיע בהנקה ושיש לי ילדה בריאה עם כשרון יניקה טבעי. אני מחזקת את ידיהן של אלו שלא זכו לכל אלו, תנסו, אל תכנעו, כי כשזה מצליח זה שווה את זה, אבל בסופו של היום זו רק דרך אחת מיני רבות לטפל ולאהוב תינוק, תמצאו את הדרך שלכן.