שנה עברה שנה באה

וואו. עברה שנה שלמה. 12 חודשים. 365 ימים. מתי זה קרה??? והקטע הכי מוזר זה שההורים האמיתיים שלה עדיין לא באו לאסוף אותה…
כאילו, שנה שלמה עברה, אבל אני עדיין לא מצליחה להפנים שמכונת הפלוצים הזו היא באמת יוצאת חלצי. עדיין לפעמים עולה בלי התחושה שאני רק עושה בייביסיטר, תיכף מישהו יגיע, יגיד לי תודה, יתן לי שטר של 50 ואני אלך לישון.
יכול להיות שזה ישתנה כשהיא סוף סוף תקרא לי "אמא"…. בנתיים היא אומרת "אמא" אבל זה יותר כקריאת שבר על עוולה שנעשתה לה, מעין קריאת "הוי האנושות!" שכזו שגם מצביעה על האשם העיקרי במצב. "אבא" ,לעומת זאת, היא מפזמת לה בהנאה ובאושר.

שנה… אחרי גיל שנה זה כבר לא "תינוק", זה "פעוט". רגע רגע! לא לזה התכוננתי! כאילו, כשנכנסתי להריון ציפיתי שבסוף הסיפור יהיה תינוק, התכוננתי לזה נפשית… שמעכשיו אני לא ישנה או עושה שום דבר בשביל עצמי, אבל יהיה לי צעצוע לשחק בו… אתם יודעים, צעצוע עם הוראות הפעלה קצת מאתגרות, אבל אין לו דעות והעדפות, זה לא באמת בן אדם. פעוט זה כבר בן אדם אמיתי. עם רצונות ואי-רצונות מאד ברורים והיכולת להציג אותם לסביבה. היא רוצה שאני אשיר לה שוב את "עשר אצבעות לי יש"… היא לא רוצה ללכת לישון… היא רוצה לתקוע אצבע בשקע… היא לא רוצה שנחליף לה חיתול… היא רוצה לקרוא עשר פעמים את העמוד האחרון של "מעשה בחמישה בלונים"… היא לא רוצה להמשיך לשבת בכיסא, היא רוצה שירימו אותה על הידיים ע-כ-ש-י-ו… היא לא רוצה ללכת לישון (שמתם לב לאיזו בעיה שיש לנו?)…
מי אישר את הדבר הזה???
תוסיפו על זה שהיא מפתחת טעם אישי משל עצמה, והוא כבר עכשיו לא תואם את שלי… אז אני נאלצת לסבול ריח של בננה, אני קוראת לה את שמוליקיפוד (בערך…ספר מטומטם) ואני שומעת את ציפי שביט עד שהאזניים שלי מדממות. אז לא מספיק שהיא בן אדם, היא גם בן אדם נפרד ממני! כאילו לא מספיק גרוע שנאלצתי פיזית להפרד ממנה בלידה (איזה כיף היה שהיא בעצם היתה צמודה אלי ומוגנת כל הזמן…), אז עכשיו היא מתחילה לפתח חיים משל עצמה??? והנה בדמיוני היא כבר בת שמונה ומתעקשת ללכת לפסטיגל שבחרו כנושא את "הכוח לילדים – הורים זה קקי"… הופ! היא כבר בת 13 ורוצה לעשות פירסינג בלשון… ותוך שניה היא בת 16 ורוצה שהחבר שלה בן ה-18 יבוא לישון אצלנו ואם אפשר שאני אגהץ לו את המדים (אני במקומו לא הייתי מביאה נשק לבית שלנו, אני לא בטוחה מה אבא שלה יעשה איתו)…. 

עוד נקודה שהתחדדה לי עם הזמן, היא שזה לא נהיה יותר קל. זוכרים את התקופה שקמנו כל שעתיים בלילה וכל מה שעשינו זה להאכיל, לחתל ולהיות נטועים על הספה כדי שהם ישנו עלינו? מתברר שזה היה החלק הקל. כל הזמן עודדו אותי ואמרו "זה יעבור", אבל שכחו לציין שבמקום זה יהיו דברים יותר קשים. היינו צריכים להאכיל? במקום לשלוף ציצי ולגמור עם זה, צריך לאדות, לטחון ולספור אבות מזון. היינו צריכים לחתל? הקקי רק נהיה יותר מסריח, ובהצלחה עם לחתל תינוק שחושב שהוא סביבון או שווארמה. היינו צריכים להרדים? תנסו אתם לשכנע אותה שהיא לא יכולה לישון בעמידה. ומעל כל זה, לקישוט, יש את העובדה שהיא יכולה לזוז ומכניסה הכל לפה, כל דבר שקיים וגם כמה דברים שלא קיימים.

אז בחסות הקורונה חגגנו רק שלושתינו (אה והכלב כמובן…). קישטנו את פינת האוכל בבלונים וסרטי קרפ צבעוניים, כדי שתרגיש שזה לא יום רגיל. לארוחת בוקר היא קיבלה עוגה (בלי סוכר ושמן, המתכון מכאן למעוניינים) מצופה קצפת (טוב טיפה סירופ מייפל בקצפת, עדיין עוגת יומולדת לא?) ותותים טריים. היא פתחה את המתנה שלה לקולה של ציפי שביט, ימח שמה, שרה "היום יום הולדת". לארוחת צהריים יצאנו לאכול בחוץ, כדי שהיא תוכל לעשות עיניים לכולם כמו שהיא אוהבת, ולאכול לנו את האוכל למרות שהבאנו לה משלה. טיול קצר עם העגלה בחוץ (כי קר וגשום פה גם ביולי) וארוחת ערב הכי אהובה עליה: חביתה עם קישואים (נשבעת, זו לא הילדה שלי…).

IMG_0835

שנה.
אז כשהיא מתעוררת שוב בחמש לפנות בוקר, אני כבר לא מתוסכלת. אני לוקחת אותה אלי, אנחנו מתכרבלות יחד מתחת ל"שמיכה-פלאפית" שלה, והריסים שלה מדגדגים לי את היד. אני נושמת עמוק, כי הרגע הזה עובר, כל כך מהר. נכון שיבואו במקומו רגעים נהדרים חדשים, אבל אולי בכל זאת היא יכולה להשאר ככה עוד קצת…?

  1. כן כן.. הכל עובר מהר מידי בת שלי.. אני יודעת. אבל לא להתייאש, יום אחד היא נותנת לך להיתקרבל עם בת תינוקת שלה! אם את מספיק חכמה להישאר איתה באותה מדינה ( אני ממליצה לדאוג לעיניין בזמן! )

  2. מזל טוב לגיל שנה! הזמן בהחלט טס. אנחנו כבר הספקנו לחזור ארצה אחרי 6 שנים בגלות ולהתמקם בעיר מנומנמת לא רחוק מתל אביב ( מחירי הדירות להשכרה שם מטורפים! ) בנתיים אחרי הריון קשה ובעייתי נולדה לנו בת חמודה בשיא הקורונה והופ, אנחנו כבר הורים ל-2. אני בהחלט מתגעגע לימים שלמין האנושי היו אינספור אפשרויות של אסקפיזם. היום כולם פשוט תקועים בבית וקבורים באינטרנט. אני רוצה להאמין שהעולם ימצא דרך להתאושש מהמגיפה, ברור לי שזה ייקח המון זמן. מקווה שאורח החיים שלכם בפינלנד לא נפגע יותר מידי.

    • פינלנד עם קורונה זה בערך אותה התנהלות כמו בלי קורונה, הכל בסדר פה 🙂
      גם אנחנו האמת כבר חצי רגל בארץ, אוטוטו גם אנחנו נחזור לבלאגן ששמו ישראל….
      המון מזל טוב! שמחה לשמוע שלמרות הקשיים לכולן שלום, תשמרו על עצמכם!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s