אבל הייתה החצי שעה ההיא, כשאני נרדמתי אחרי הלידה, שהילדה היתה בתינוקייה… אז הם היו יכולים להחליף אותה! איך עוד נסביר את העובדה שבניגוד גמור אלי הילדה הזו אוכלת הכל? אהה נכון… יש לה גם אבא… טוב נו…
כבר מתקופת ההנקה היה ברור שלילדה יש תאבון בריא שבא לידי ביטוי גם ברצון וגם ביכולת. כל שעתיים התייצבתי מתחת לילדה שנצמדה לי לחזה תוך שהיא עושה קולות של מישהו שסיים לשתות בעזרת קשית. ועם יכולת שאיבה שכזו היא גם סיימה לינוק תוך רבע שעה.
היכולות הפנומנאליות הללו המשיכו איתה לתקופת המוצקים.
התחלנו סולידי עם גזר, תפוח, בטטה, בננה… לא עבר הרבה זמן והוספנו לזה גם כבש, חמאת בוטנים, לימון… ואז היא התחילה לזחול אז התווספו לרשימה שטיח, עיתונים, אבנים קטנות וכיוצא בזה… כיום ההגדרה היא שהילדה אוכלת כל מה שלא זז מספיק מהר. הכלב אמנם זקן, אבל הוא עוד מחזיק מעמד.
לתקופה קצרה חשבנו שמצאנו יוצא מן הכלל. היא טעמה מלפפון חמוץ והתחילה לבכות. לאבא שלה התערערה המציאות בה הוא יכול להגיד בגאווה שהבת שלו אוכלת הכל, אני נתלתי בתקווה שהילדה בכל זאת יודעת לסנן ולא פשוט בולעת כל מה שבדרכה כמו כריש (אני בטוחה שהיא תשמח לאכול גם כריש). זה החזיק מעמד פחות מחודש, עשינו נסיון נוסף והפעם היא לא מצמצה בכלל.
עם הזמן התחלנו להתנסות, בכל זאת תקופת קורונה וקצת משעמם, ולאתגר את הילדה בגבולות הטעם הטוב. אז נתנו לה לטעום חלפיניו, שלמזלי איבד שלוש חמישיות מהחריפות שלו ברגע שהוא עבר את הגבול לפינלנד, כי כמובן שאני טעמתי קודם, ואם החיך העדין שלי לא נמס אז אפשר לתת לה. היא מבחינתה לא הבינה למה אנחנו מסתכלים עליה מוזר וביקשה עוד. אבא שלה נכנס לשוונג ורצה לנסות וואסבי, אבל אני עצרתי את החגיגה. האמת שלילדה יש קיבה מעופרת, אם היו מפוזרים לי חומרים רדיואקטיביים מתחת לשולחן אוכל היא היתה אוכלת גם אותם. אבל מכיוון שאין לי חומרים רדיואקטיביים היא מסתפקת באוכל הודי (שזה האוכל הכי אהוב עליה אגב…).
לתפריט המרשים מצטרפת הכמות. מצאנו את עצמנו אומרים בתחינה בזמן ארוחת ערב של סלמון: "ילדה, הים לא עומד בקצב שלך…", אחרי שהיא סיימה את הארוחה שלה היא כמובן התפנתה לאכול את שלי. באמת, יש ארוחות שאני לא ממש רעבה ואז הלכה למעשה היא אוכלת יותר ממני. מדובר בילדה בת 14 חודשים זוכרים? אה, ותוסיפו מעל לכל את המהירות. בזמן הארוחה שומעים בקצב "פאק פאק פאק" , שזה הרעש של האצבעות שלה נמלטות מהואקום של הפה הכי מהר שאפשר כדי להכניס לשם עוד משהו.
בנתיים נראה שהכמויות הללו לא משפיעות על הבריאות והמשקל שלה לרעה והיא יושבת היטב במרכז העקומה. אז נאלצנו להעלות השערות כיצד זה אפשרי שמשהו שאוכל כל כך הרבה נשאר כל כך קטן. מכיוון שכל הנסיון הקודם שלנו בהורות מסתכם בכלב, שיערנו שאולי לילדה יש תולעים והן אלו שניזונות מכל השפע שאנו מעתירים עליה. הנחה זו נזנחה מהר, הידיים שלי נמצאות עמוק בתוך החיתולים שלה, אם היה יוצא משם משהו הייתי יודעת. נכון לעכשיו התיאוריות המובילות הן טפיל חייזרי וארבע קיבות כמו לפרה.
ייתכן שהקוראים שלי עם נסיון יותר מוכח בהורות מגחכים להם בהנאה וחושבים "ממה היא מתרגשת? בסך הכל ילדה אוכלת כמו ילדה". יכול להיות שקוראים אחרים עם נסיון יותר כואב בהורות מקללים אותי וחושבים "רגע רגע… היא מתלוננת שהילדה שלה אוכלת הכל ולא נצמדת לתפריט שכולל רק שניצל וקטשופ??". אני מקבלת בהבנה את שתי הטענות, אבל תסלחו לי, אני צריכה להכנס לבונקר ומשם להגיד לילדה שנגמר לנו הצי'קן טיקה מסאלה.
יום בחייה של "נפולת של נמושות" 