מוּ

בדקות הראשונות לאחר הלידה האם הטריה כבר מבססת את מעמדה החדש כבוּפֶה. מצד ימין בר סלטי ויטמינים ומינרלים טריים בהרכבה עצמית ומשמאל עמדת חלבונים עשירה עם תוספות נוגדנים לבחירה, כשכל המנות מוגשות בטמפרטורה נעימה של 36.6 מעלות ועטופות בעלי כרוב קרים (תרופת סבתא ידועה למקרה והחזה שלך מחליט לעשות קרב ראש בראש עם החזה של דולי פרטון).

עוד בתקופת ההריון האחות בטיפת חלב התעניינה האם אני מתכננת להניק. עכשיו, אני מכירה מקרוב המון נשים שההנקה לא באה להן בקלות או אפילו (למורת רוחן) לא באה בכלל. אני מודעת טוב מאד לעובדה שהנקה לא תמיד הולכת כמתוכנן ושהיא עשויה להיות מלאת קשיים. אמרתי כל זה לאחות ואמרתי שאני אתן לזה סיכוי הוגן, אבל אני לא הולכת "להתאבד על זה", יותר חשוב שאני אהיה רגועה, מספיק תינוקות בעולם (כולל אני) גדלו להיות מבוגרים מתפקדים גם עם בקבוק. אם לא מצליחה להניק אז לשאוב, ואם קשה מידי לשאוב אז תמ"ל. החלטתי שאני לא הולכת להתרגש ולהתרגז מהנושא.

אז החלטתי.

אמא טבע, בחכמתה הרבה, החליטה שהנקה תשחרר בגוף האם והתינוק מספיק אנדורפינים כדי למסטל פיל וההנקה הופכת לממכרת כמו הרואין (לא שניסיתי). אבל אמא טבע לא מושלמת ומשום מה היא גרמה להנקה להיות יותר מסובכת ממה שהיא אמורה להיות. אין כמעט מניקה-מתחילה שלא תוהה בינה לבין עצמה "מה לא בסדר איתי? הרי זה הדבר הכי טבעי בעולם! נשים בשבטים נידחים במרכז אמריקה עושות את זה בקלות, למה אני לא??".
הנקה היא עבודת צוות של אמא ותינוק, שניהם צריכים ללמוד איך זה עובד. הקשיים בהנקה הם רבים ומגוונים, חלקם הם "באשמת" האם וחלקם "באשמת" התינוק (ברור שאף אחד לא באמת אשם…).
במקרה שלי ושל הגברת הקטנה בהחלט אי אפשר להאשים אותה…. טוב אולי קצת… הילדה יצאה עם תאבון של דוב שהתעורר משנת חורף וכוח יניקה של שואב אבק, מה שהקנה לה את הכינוי "הוּבֶר". כוח היניקה כמו ואקום של שירותים של מטוס תפס את הפטמה שלי לא מוכנה. בהתחלה התעלמתי מהכאב ותירצתי אותו כרגישות ראשונית, אולם בימים הראשונים בבית הגענו לרמות כאב של אינקוויזיציה. הייתי מוכנה לדחוף אותה חזרה לגוף שלי ולדחוף אותה החוצה שוב, זה היה כואב פחות. הנקה עם פטמה פצועה כואבת יותר מצירים. האחות בטיפת חלב הטילה וטו של כמה ימים על הנקה עד שהפטמה תחלים והמליצה בנתיים על שאיבה.
לא היתה לי משאבה בבית. החצי השני ניסה להציע בעדינות שנעשה סקר שוק ונקרא ביקורות אונליין על המשאבות השונות, אתם יודעים, להיות צרכנים נבונים. הבהרתי לו שהוא צריך ללכת עכשיו לחנות ולהביא לי משאבה כלשהי כי עוד שניה אני מרביצה לו עם האבנים הגדולות והכואבות שתלויות לי מהחזה. בנתיים אני ניסיתי להוריד את הלחץ עם סחיטה ידנית. אף אישה לא באמת דמיינה את עצמה אי פעם רוכנת מעל קערה וחולבת את עצמה, נפלאות האימהות….
גם שאיבה זה מרגיז. אין את שחרור האנדורפינים של ההנקה. זה לשבת על הספה מחוברת לבקבוק ולהרגיש כמו פרה ביטבתה. ובגלל שלילדה יש תאבון בריא, הייתי צריכה לשאוב כמעט כל היום, ברגע ששאבתי את זה, היא כבר שתתה את זה. ובזמן שאני שואבת הילדה בוכה ואני לא יכולה ללכת להחזיק אותה ולחבק אותה, כי עכשיו אני שואבת, אז אני צריכה לשבת בצד מחוברת למכונה מגרגרת בזמן שמשוש חיי מתנחמת אצל אחרים.
אחרי שהוסר האמברגו מהציצי, ניסינו שוב, עדיין לא הולך חלק… אז עוד פגישה בטיפת חלב ועוד מפגש עם יועצת הנקה שמסבירות מה הילדה מתכוונת כשהיא עושה ככה ("אני שבעה") ומה היא אומרת כשהיא עושה ככה ("יש לי גרעפס"). לאט לאט ההנקה נהית קלה יותר ונעימה יותר לשתינו והילדה מתלהבת מהרעיון ומחליטה שזו פעילות נחמדה שאפשר לעשות כל שעתיים… לפעמים גם בלילה…
נכון לכתיבת שורות אלו רק ההורה עם הציצים מאכיל אותה. זה אכן קצת עצוב לאבא שלה. ניסיתי להציע לו להחליף את ההאכלה בהחלפת חיתול, אבל הוא לא נפל בפח.

אז אמרתי שאני לא אתן להנקה לערער אותי. אבל בחודש הראשון אחרי הלידה האמא החדשה יכולה להתערער גם כי נגמר נייר הטואלט. אז התערערתי, ובכיתי, וכעסתי, והטלתי ספק בעצמי… אבל זה עבר, גם כי הזמן עושה את שלו וגם כי זכיתי לתמיכה ואהבה שחיזקו אותי בתקופה הזו.

אני ברת מזל שיש לי גישה למומחים שעזרו לי, למשפחה שתמכה בי, שיש לי את הנתונים הפיזיים הבסיסיים הדרושים להנקה, שיש לי את הזמן והחופש להשקיע בהנקה ושיש לי ילדה בריאה עם כשרון יניקה טבעי. אני מחזקת את ידיהן של אלו שלא זכו לכל אלו, תנסו, אל תכנעו, כי כשזה מצליח זה שווה את זה, אבל בסופו של היום זו רק דרך אחת מיני רבות לטפל ולאהוב תינוק, תמצאו את הדרך שלכן.

 

היום שאחרי

טוב, אז עכשיו אחרי שהוצאנו את כל הקיטש וה"רגשי" מהמערכת, בואו נדבר דוגרי.

אם, בעוד איזה 10-15 שנה, בתי היקרה תשאל אותי "מה היה היום המאושר בחייך? כשאני נולדתי נכון?". אני אאלץ לענות לה "לא לא מותק… היו המון רגשות באותו היום, אושר היה אולי רק 3 אחוז מתוכם, בהחלט לא מספיק כדי שזה יחשב ליום המאושר בחיי". גם ה-3 אחוז הללו אגב היו בשלוש השניות ההן אחרי שהיא יצאה ממני והאושר היה מהמחשבה שסוף סוף זה נגמר ואני לא צריכה יותר לדחוף.
הרגשות שיש באותו יום הם בעיקר תדהמה, פחד, כאב ועייפות. אני יודעת שכאב ועייפות הם לא רגשות, אבל היה לי ממש כואב והייתי ממש עייפה.

תדהמה – רוב היום רק הסתכלתי על הקטנה שלי העטופה בשמיכות וניסיתי להבין מי שכח פה את הילד שלו ומה הקשר שלי לכל הסיפור. לא עוזרת העובדה שהבטן עדיין יחסית גדולה וזכיתי להכיר תופעה שמעולם לא שמעתי עליה בשם phantom kicks (הרחם המתכווץ חזרה ומרגיש כמו בעיטות של עובר), אז לא הצלחתי ממש לעכל את העובדה שמה שהיה בתוכי באמת יצא ושזה מה שאני רואה עכשיו פה מולי. אז יש פה איזה ילד של מישהו שאני עושה לו בייביסיטר, ואני לא ממש יודעת מה לעשות, מה שמוביל לרגש הבא…

פחד – כשאבא של הילדה הסתכל עליה הוא לא הפסיק למלמל "היא כל כך קטנה"… אני סיננתי בין אנחות הכאב "וואללה לדעתי היא לא כזאת קטנה…". אבל כן, הם ממש קטנים בהתחלה. איך בכלל מחזיקים את הדבר הקטן הזה בלי לשבור אותו? ואיפה הנקודה הרכה הזו בראש שלה? זה בוכה, מה אני אמורה לעשות? הורה טרי זה הורה מפוחד. לצד המיטה שלי היה לחצן מצוקה שקורא לאחות, אני חושבת שלחצתי עליו כל חצי שעה בערך (עד שאמא הגיעה להושיע).

כאב ועייפות – כשבני המשפחה האוהבים דרשו בשלומי הצלחתי רק למלמל "אני מרגישה שדרסה אותי משאית". בערך כל השרירים בגוף נרתמו למאמץ הדחיפה של ה-3.5 קילו האלה, אז מלבד הכאבים הצפויים באיזורים בגוף שהשתיקה יפה להם, ניתן להוסיף בעצם את כל שאר האיברים גם הם לרשימת הכאב. ואחרי כמעט יומיים של חוסר שינה ועוד שעתיים וחצי של פעילות גופנית אינטנסיבית, גם תשישות ועייפות התווספו מעל לכל.

לתוך כל הרגשות והתחושות הללו תוסיפו קוקטייל הורמונים משובח והרי לכם הסחבה המייבבת שהיא אישה אחרי לידה. בזמן האשפוז בבית החולים נהנתי לשחק במשחק "היא כבר ילדה?", המשחק הולך כך: מסתכלים על מאושפזת האחרת (בדרך כלל בתור בקפיטריה) ומנסים לנחש אם היא לפני או אחרי הלידה. כאמור לא תמיד אפשר לדעת על סמך הבטן, אז פונים לפרצוף ולשיער. אם היא עוד מאופרת ומסורקת ובאופן כללי אין לה מבט מת בעיניים אז היא עוד לפני הלידה. אם המאושפזת נמצאת עם גבה אליך, אפשר לנחש גם על פי ההליכה: האם היא מדדה כמו ברווז (הריונית), או האם היא גוררת רגליים וצולעת (פוסט-הריונית)?

אז כיצד מרפאים את התסמינים המעיקים הללו?
-משככי כאבים, וסוף סוף את הסוג הטוב שאי אפשר היה לקחת בזמן ההריון…
-מרככי צואה (ואני לא אוסיף עוד מילה בנושא)
-שוקולד. אל תזכירו אפילו ברמז את המילה דיאטה לאישה אחרי לידה….
אבל הכי חשוב והכי עוזר: להתכרבל עם התינוק ועדיף גם להניק 🙂

*גילוי נאות – רוב הפוסט הזה נכתב בשבועיים הראשונים לאחר הלידה, כשהילדה עוד היתה בהלם מהחוויה שהיא עברה ובילתה את רוב זמנה בשינה. אחרי שבועיים חל מהפך והילדה קיבלה אנרגיות של שד טזמני ואז זנחתי את הכתיבה. עברו עוד כמה שבועות (וואלה? הרגיש כמו שנה) ועכשיו נכנסנו קצת למסגרת ומצאתי לי קצת זמן בין הנקה, כביסה (אוי כמה הרבה כביסה) ושינה (אוי כמה מעט שינה) כדי לסיים לכתוב. אבל שלא תחשבו שאין לי סיפורים! פשוט אין לי זמן לכתוב אותם, מי יתן ומעכשיו גם כתיבה תיכנס ללו"ז מידי פעם, אז stay tuned…

 

בשעה טובה – סיפור לידה

ברגע שמופיע אותו פס מיוחל בבדיקת ההריון, ניטע גם במוחה של האם לעתיד זרע המחשבה: "אמאל'ה הילד הזה גם יצטרך לצאת ממני מתישהו". ככל שעוברים הימים, אצל רבות מהנשים, גדלה החרדה יחד עם הבטן. מליון שאלות עוברות בראש כל לילה לפני השינה: זה באמת כל כך כואב? כדאי לי לקחת אפידורל? מה אם יהיו לי קרעים…. אחת הדרכים להתמודד עם אותן שאלות מלחיצות היא לקרוא סיפורי לידה של נשים אחרות. נכון שכל לידה היא שונה, אבל ככל שאוספים יותר סיפורים אפשר לקבל תמונה כללית של התהליך ולמה אפשר לצפות. אז למען אותן נשים שכמוני חיפשו ברחבי האינטרנט סיפורי לידה חיוביים להשקיט את חששותיהן, ולמען כל אלו שרצו להיות שם איתי ולא יכלו, להלן הסיפור שלי:

שבוע 41+1, יום ראשון בבוקר, אני קמה בבוקר ומרגישה שכאבי הגב והבטן שהיו לי כבר במשך שבועיים קצת יותר מציקים לי מתמיד. אלו הם עדיין לא צירים כי הכאב לא מגיע בגלים, אבל יש תחושה שמשהו מתבשל. כל היום אני מסבירה לכולם שאלו הם לא צירים ואין מה להתרגש, אבל במהלך היום, בהדרגה, הכאב משתנה, עד שאחרי הצהריים אני נאלצת להודות שכבר מדובר בצירים אמיתיים, אך חלשים מאד. במשך היום אני והחצי השני מנסים להעביר את הזמן בדרכים מרגיעות: טיול איטי עם הכלב (שלא יודע איזה ימים קשים יש לפניו), משחקי קופסה (הוא נותן לי לנצח) וכמובן לאפות בראוניז. אז נכון שהצירים חלשים, אבל לישון איתם עדיין קשה, במיוחד עם ההתרגשות והאדרנלין שלי ושל הילדה שבפנים.

שבוע 41+2, יום שני. האב לעתיד הולך לעבודה (אך מוכן לברוח משם ברגע שצריך) ואמא מחליפה אותו בלעשות בייביסיטר ליולדת. הכאבים מתגברים, אבל בגלל שיש הפוגות בין ציר לציר זה באמת לא נורא. בכל מקרה אני מנסה את מכשיר הטנס (אלקטרודות שמדביקים לגב) ששכרנו. התחושה של המכשיר זה כמו של מכשיר מסאז' חשמלי כזה שרוטט וזה באמת מקל קצת. לצערי הכאב מתגבר בשכיבה, אז אני בעיקר יושבת או עומדת, הנה הלך הנסיון לישון… החצי השני לא באמת מצליח להתרכז בעבודה, מתקשר כל שעה לשאול איך הולך ובסוף נשבר וחוזר הביתה.
בסביבות ארבע אחרי הצהריים הצירים מגיעים לאורך של מעל 40 שניות והפערים ביניהם די קטנים, בממוצע ארבע דקות, הם גם התחילו לכאוב מספיק כדי שירדו לי דמעות מהעיניים. לא האמנתי שאני כבר בשלב מספיק מתקדם של הלידה, כי אני סופר רגישה לכאב, אבל החלטנו ללכת לבית החולים כדי לבדוק, מקסימום נחזור. התפללתי כל הדרך שיפתיעו אותי עם לפחות פתיחה של 5 ס"מ, אבל האחות נאלצה לבשר שהפתיחה היא רק 3 ס"מ. למזלי בית החולים הפיני נחמד, האחות ראתה את ייסורי והציעה לי כבר להתאשפז כדי שנתחיל "לנהל את הכאב".
האחות מציעה לי זריקת טשטוש, המטרה שלה היא להוריד את ה-edge מהצירים ולעשות אותי טיפה מנומנמת כדי שאולי אצליח להשלים שעות שינה שחסרות לי מאד. זריקה אחת לתחת ונכנסתי למיטה. אז אכן הרגשתי טיפה ממוסטלת ובהחלט יותר עייפה, אך לצערי הצירים עדיין כואבים מידי בשביל לישון, אז מבחינתי מדובר בכישלון נחרץ.
אחרי ארבע שעות בערך מגיעה האחות לבדוק התקדמות. אני מאיימת עליה שאם היא אומרת לי שאני בפתיחה של 4 ס"מ אני בועטת בה. היא בודקת, לוקחת צעד אחורה ואומרת: 3 ס"מ. בשלב זה הגענו כולנו בחדר (אני, עוברית, אמא, חצי שני ומיילדת) להסכמה שאין מה לחכות עם האפידורל, ייתכן שזה יהיה מה שיזיז את העניינים. ישנה אמונה רווחת בקרב האינטרנט שאפידורל מעכב לידה – לא תמיד נכון. ישנם מקרים (אני ואחותי היקרה מעידות על כך) שהאפידורל הוא הדבר היחידי שעוזר לקדם את התהליך.
תיקתק מגיעה לחדר הרופאה המרדימה. בדיעבד אני יכולה להגיד שכל התהליך היה סך הכל מהיר ולא באמת כואב, בטח פחות מאשר הצירים. אבל… כנראה שזו היתה הפעם היחידה במהלך הלידה שנכנסתי קצת לפאניקה, לא בטוחה אפילו למה… כנראה כל סיפורי הזוועה שבטיפשותי קראתי. הפאניקה הזו הגבירה את תחושת הכאב והכניסה אותי קצת להיסטריה שאולי לא הייתה מוצדקת. זה באמת לא נורא.
האפידורל התחיל לעבוד ממש מהר וכבר בציר השלישי אחרי הזריקה הרגשתי בהבדל. סוג החומר שהשתמשו בו היה כזה שלא מנע ממני לזוז וללכת, אז יכולתי בקלות להסתובב וללכת לשירותים כשרציתי, רק שהייתי צריכה לקרוא לאחות שתבוא לנתק את הכבלים של המוניטור שהיה הכרחי כדי לבדוק שהגברת שבפנים עדיין מבסוטה. גם לחץ הדם שלי היה תחת ניטור קבוע ולפעמים נתנו עירוי נוזלים יחד עם כל מנה של אלחוש כדי לשמור את הכל תקין.
אמנם יכולתי להתהלך לי, אבל האמת שבשלב הזה רציתי רק לישון, אך לצערי קשה להרדם בחדר זר עם מכונה שעושה "פינג" ליד הראש. שלא תבינו אותי לא נכון, חדר הלידה הפיני היה מעולה, היה מאד רגוע ושקט ונוח, אבל ההתרגשות עשתה את שלה והצלחתי לישון רק לשברירי שניה.
ממשיכים עם עוד מנת אפידורל מידי כמה שעות. תופעת הלוואי היחידה שהרגשתי היא שמידי פעם היו לי רעידות בלתי נשלטות בגוף (וגם זה לא עוזר כשמנסים לישון), זה היה קצת מפחיד, אבל גם זה עובר. האחות באה מידי פעם לבדיקה פנימית ומודיעה בשביעות רצון על ההתקדמות. הפתיחה מתקדמת בקצב של כס"מ בשעה! יחי האפידורל!
אני ואמא שולחות את האב המיועד לישון בבית לכמה שעות ולתת לכלב המסכן שנשאר מאחור קצת יחס. אנחנו מבטיחות להתקשר לפני שהאקשן יתחיל.

שבוע 41+3, יום שלישי לפנות בוקר. האחות המיילדת ממשיכה להגיע לבדיקות ולתת עוד חומר מאלחש כשצריך וגם מנהלת איתי ועם אמא שיחות חביבות. ב-8 ס"מ מתקשרים לאב המיועד להעיר אותו (הוא לא באמת ישן) ולהגיד לו שישתה כוס קפה ויבוא. כשהוא מגיע הוא נותן לאמא שלי ללכת לשתות את הקפה שלה בחדר ההמתנה בזמן שהוא מבדר אותי.
במהלך הלילה אמנם לא היו כאבי צירים, אבל כן היה לחץ גובר באיזור האגן. בסביבות 4 לפנות בוקר אני קוראת למיילדת כי אני מרגישה כמו צורך… אהמ… להתפנות. היא בודקת ומודיעה "הגענו לעשר ס"מ, אפשר להתחיל לדחוף!". האב הנרגש רץ לקרוא לאמא שלי, שלא הספיקה לשתות את הקפה שלה, ואנחנו מתחילים….
מכיוון שהתחושה של צירי הלחץ דומה למדי לזו של "יציאה", התחלנו בתנוחה של כריעה מעל דלי. כן כן, דלי. קיבלתי דלי עם שוליים מרופדים לישיבה, כאשר המטרה היא לתת לכוח הכבידה לסייע. כשהרגשתי את הדחף ללחוץ פשוט לחצתי. המיילדת מעודדת אותי שאני לוחצת מצויין. שאלתי אותה: מאיפה לך? את בטח אומרת את זה לכל היולדות. היא הסבירה שכשאני לוחצת היא רואה במוניטור את הדופק של הילדה משתנה, ככה היא יודעת שהיא אכן נלחצת. בשלב הזה עדיין כלום לא כואב ובין לחיצות אני פשוט יושבת על הדלי שלי ומנהלת שיחות ידידותיות עם כל הנוכחים.
אחרי כמה זמן אני מתחילה להרגיש שהרגליים שלי נרדמות, המשקל הגדול שלי כולו על האגן ולא מאפשר לדם לזרום לרגליים כמו שצריך, אז הוחלט להחליף תנוחה. שכבתי על המיטה על הצד כשרגל אחת שלי מורמת ונשענת על המיילדת. לאט לאט מתחיל יותר לכאוב וככל שעובר הזמן גם העייפות עושה את שלה.
מילה על הכאב שלי צירי הלחץ – הוא ממש לא אותו כאב כמו צירים רגילים או כל כאב אחר שאפשר לחשוב עליו. מצד אחד הצורך האדיר לדחוף אכן מכאיב, וכן גם הראש העצום שיוצא דרך פתח פחות עצום. מצד שני כאשר דוחפים יש מעין תחושה של סיפוק ורווחה שמכהים את הכאב.
הזמן עובר, יותר כואב ויותר מעייף לי. אני מקבלת המון עידוד מהמיילדת, מאמא ומהחצי השני שמצליחים אפילו לגרום לי לחייך מידי פעם. ההרגשה היא שהזמן לא זז ושהילדה לא באמת מתקדמת לשום מקום. המיילדת מבטיחה לי שהיא כבר רואה ראש (עם שיער! כמו שתמיד אמרתי!) ושיש התקדמות, אך אני ממאנת להאמין לה, כי לא ממש מרגישים הבדל בין לחיצה ללחיצה. המלווים שלי אף הם מבטיחים לי שהם רואים את הראש יותר ויותר עם כל לחיצה. המיילדת לוחצת כנגד הקטנה המבצבצת כדי למנוע קרעים חמורים והלידה ממשיכה בקצב של חילזון – אבל ממשיכה.
אחרי שהראש יוצא לגמרי עוד לחיצה אחת ובקלילות מדהימה שאר הגוף ממש מחליק החוצה בבת אחת שזו תחושה מאד מוזרה. נאמר לי שהבעת הפנים שלי באותו רגע היתה שווה תמונה…

כ-36 שעות אחרי הצירים הראשונים וכשעתיים וחצי אחרי שהתחלתי לדחוף, בשעה 06:37:50 בתאריך 09.07.19 אני הוצאתי מהגוף שלי בן אדם חדש מסוג נקבה במשקל 3.488 ובאורך 49 ס"מ. וואו.

היצור המהמם הזה מונח לי על החזה, צווחת במלוא ריאותיה. המיילדת בודקת וקובעת שיש צורך רק בשני תפרים קטנים (פתאום אני מבינה שהחרדה מהקרעים ומהתפרים היתה כל כך מיותרת ומוגזמת…) שאני בכלל לא שמה לב שהיא עושה כי אני מתרכזת בללחוש מילים רכות ולהניק את הדבר המדהים והמפוחד הזה שמכורבל עלי.
האב הטרי חותך בגאווה את חבל הטבור ומקבל חולצה מכופתרת גדולה. הקטנה עוברת אליו לתוך החולצה בזמן שאני דוחפת (לחיצה אחת או שתיים) את השליה עם קצת עזרה חיצונית של המיילדת. עם עזרה מאמא אני מתקלחת ומחליפה בגדים ומקבלת סנדביץ' מלחם שיפון כהה (כנהוג בפינלנד).

אחרי התאוששות קלה וטלפונים לחצי עולם, אני נדחפת בכסא גלגלים, מערסלת את הרכש החדש, לכיוון מחלקת יולדות. בדרך האבא המבסוט זוכה לנעוץ סיכה בצבע אדום בלוח שנה גדול שעל הקיר. אני מתגלגלת לחדר פרטי והמלווים היקרים שלי עוזרים לי לסדר את כל הדברים (כולל קופסה עם הבראוניז שאפיתי!) לפני שהם פורשים לבתיהם למקלחת ושינה. הסבר מהיר: בבית החולים הפיני (לפחות בזה) כל החדרים מכילים שתי מיטות, אם אין הרבה יולדות (וכיאה למדינה עם שיעור ילודה מערבי לרוב אין) אז כל יולדת תהיה בחדר לבד ואפילו תוכל "לארח" מלווה שישאר איתה בלילה. לא ניתן לשלם תמורת חדר פרטי, אם יש תקבלי ואם אין אז אין.
אחות נכנסת לחדר ומודדת את הטמפרטורה של צרור האושר הזה שישן עכשיו במעין אמבטית פלסטיק שקופה, היא קצת קרה. האחות מסבירה שבדרך כלל במקרה כזה שמים את התינוק למגע גוף עם האם, אבל אולי עדיף שהיא תיקח אותה ותחמם אותה עם שמיכות ובקבוק מים חמים בזמן שאני אשן קצת. נשים יקרות, אתן לא אמהות גרועות אם אתן נותנות לתינוק שלכן לבלות כמה שעות בתינוקייה! הגוף שלכן צריך קצת זמן התאוששות!
הנהנתי בהסכמה ונרדמתי לפני שהיא הספיקה לצאת מהחדר… סוף סוף הצלחתי לישון.

פגת תוקף

אם לפני כמה שבועות התחושה היתה של "any minute now" אז כרגע התחושה היא יותר של "NEVER". את התיק לבית החולים שכבר חיכה בחגיגיות ליד המדרגות הצנעתי חזרה (עדיין מוכן לשליפה מהירה) בארון ואני כבר מתכננת לאילו סרטים ללכת בקולנוע שבוע הבא.
"אני לא מבין" אומר לי האב לעתיד "הסיכויים שאת מתחילה ללדת לא ירדו, אם כבר הם עלו". אבל היגיון לחוד והריון לחוד, לא מערבבים בין השניים.

רוב הנשים בשלב הזה אומרות דברים כמו "היה לו כיף בבטן שלי והוא לא רצה לצאת". שטויות. במקרה שלי לפחות זו ממש, אבל ממש, לא אשמת הילדה. המסכנה עושה כל שביכולתה כדי לצאת. היא התהפכה כבר בשבוע 34 ומאז בכל מפגש מעקב שהיה לי בקופת חולים האחות המיילדת קראה בהתלהבות "היא ירדה ממש למטה!".
יום לפני תאריך הלידה המשוער האחות ממששת לי את הבטן ואומרת "אני לא מרגישה את הראש שלה". אני בתגובה חטפתי מיני שבץ וניסיתי להתנחם במחשבה שתינוק בלי ראש בטח בוכה פחות, אבל היא מיהרה להסביר שהיא התכוונה שהראש של הילדה כבר תקוע עמוק בין עצמות האגן שלי.
שבוע 40 הגיע והילדה המשיכה מצידה במאמצים להתפנות. אחר הצהריים אחד הרגשתי כיצד היא לוחצת כלפי מטה לכיוון היציאה. כמובן שהמסכנה לא הצליחה. אבל הבת שלי לא מוותרת כל כך בקלות והיא ניסתה לחפש פתחים אחרים בגוף שלי לצאת מהם, זה לא היה לי נעים… לאחר מספר נסיונות כושלים היא התחילה לבעוט בי בתסכול עד שבסוף הפנתה לי את הגב והלכה לישון.

אז כבר כמעט שבועיים שאני בתהליך של לידה מדומה, את צירי ה"ברקסטון היקס" המפורסמים אני כבר מכירה מקרוב. אני והחצי השני קוראים להם בחיבה "צירי ברקזיט", משהו שעושה הרבה רעש וצלצולים אבל בסוף לא באמת קורה כלום וכולם סתם עצבניים. חוץ מהצירים האלו יש גם התכווצויות ספורדיות כאלו ואחרות וגם כאבי גב. בחצי מהפעמים מתברר שזה שוב גזים.
האחות המיילדת ראתה את הסבל שלי ושל הצאצאית מהמצב והציעה בדיקה פנימית כדי לעודד אותי, אחרי הכל אני כבר כמעט שבועיים מסתובבת עם אותם "צירונים", הם בטח כבר הכשירו את הקרקע נכון? אז כן ולא… צוואר הרחם אמנם התקצר מאז הבדיקה האחרונה לפני חודש, אבל רק בכ-ס"מ אחד… נראה לי הלוחות הטקטוניים זזים יותר מהר מזה. הירח מתרחק מכדור הארץ יותר מהר.

עכשיו מגיע השלב בו כולם מתחילים לזרוק עצות לא מועילות:
"תעשי הרבה הליכות" – עשיתי מסלול הררי של 3.5 קילומטר לפני שבוע, לא עובד.
"תעלי מדרגות" – יש לי מדרגות בבית, אם זה היה עובד הייתי יולדת בשבוע 37.
"תאכלי חריף" – אז אני מבינה שבתאילנד והודו אף אחת לא עוברת את שבוע 40?
"קחי שמן קיק" – חבר'ה, רחם וקיבה הם איברים נפרדים, לעצבן אחד מהם לא יעזור לעצבן את האיבר השני. מה שסביר שיקרה במצב כזה זה שהאישה תשלשל, תתייבש ותגיע חלשה ללידה.
האמת המצערת היא שאף אחד עדיין לא יודע מה גורם להתחלת תהליך הלידה. כל תרופות הסבתא הללו ואחרות עושות את הרושם שהן עובדות כי נשים שגם ככה עומדות ללדת משתמשות בהן. לכל אלו שנשבעות לי שהן מכירות מישהי שלה זה עבד, כנראה גיסתך היתה מתחילה ללדת ברגע שבו היא התחילה גם אם היא לא היתה אוכלת בדיוק צנצנת סחוג.

מילים כמו זירוז, בלון, פיטוצין, ניתוח ואשפוז החלו להזרק להן לחלל אוויר המרפאה. האחות המיילדת מנסה לגרום לי לשמור על אופטימיות אך גם להכין אותי לאפשרות הממשית שבאופן טבעי זה לא יקרה. היא נאלצת להסכים שהגנטיקה שלי לרעתי, עם היסטוריה משפחתית של הריונות ארוכים ולידות איטיות. נקבע דד ליין חדש לשבוע 41+5…

נראה לי אני מאשימה את עצמי… סך הכל, החל מהטרימסטר השני, די נהנתי להיות בהריון.  מלבד ההקאות של החודשים הראשונים לא סבלתי מתופעות לוואי חמורות. דודה שלי אמרה פעם: "הריון זו התקופה היחידה שאת יכולה לשכב על הספה ועדיין להרגיש שאת עושה משהו פרודוקטיבי". לעצלנית שכמוני זה חלום שמתגשם.
באיזשהו מקום אני מעדיפה שהיא תשאר שם בפנים, איפה שהיא תמיד לידי ותמיד מוגנת… מה, לא ירשו לה לעשות תואר ראשון תוך רחמי? היא תקשיב להרצאות מוקלטות ותכתיב לי תשובות למבחנים באמצעות "בעיטות מורס". צריך לבדוק באוניברסיטה הפתוחה…

moi moi

 

 

קו הסיום

בקול תרועה רמה הגעתי לחודש תשיעי, קו הסיום ממש מעבר לפינה. באופן רשמי הלידה יכולה להתחיל בכל רגע נתון! מי יודע, אולי עד שאסיים לכתוב את הפוסט הזה יתחילו לי צירים? סטטיסטית לא סביר, יותר הגיוני שאני צריכה לחכות עוד כשבועיים שלושה, אבל תיאורטית… הכל אפשרי.
הבדיקה האחרונה אצל הרופאה והאולטרסאונד להערכת המצב לקראת הלידה, שרוב הנשים בפינלנד אגב לא עושות, אבל אני מיוחדת, כבר נעשתה והתוצאות מעודדות. הגברת כבר התהפכה לה (יעידו הצלעות שלי שמקבלות בעיטות יותר מדויקות מהרגיל) ונכנסה עמוק לתוך האגן שלי (תעיד שלפוחית השתן שלי שקיבלה הסבה לכרית). אז לפי עצת הרופאה הכנתי תיק לבית החולים שמחכה ליד המדרגות בסבלנות, אבל למען האמת אין עוד שום סימן נוסף שמעיד על לידה מתקרבת.

בורסת הימורים פעלתנית נפתחה: מתי תתרחש הלידה?
האב לעתיד מהמר על שבוע לפני התאריך המשוער, בערך מתי שבפינלנד חוגגים את נקודת היפוך הקיץ (היום הארוך ביותר בשנה). כולנו מקווים שהוא טועה, אף אחד לא רוצה להיות בבית חולים בזמן חג – לא אני ולא הצוות הרפואי שאמור לעזור לי.
הסבתא של הילדה טוענת לילדה פרפקציוניסטית שתגיע בתאריך המדויק שלה (אבל ביקשה ממני להתאפק עוד יום כדי שהן יהיו תאומות יומולדת) והסבא שריין לעצמו לביקור את כל השבוע שלפני הלידה כשהוא יודע שאולי בסופו הוא יצטרך לנחות בנתב"ג, להדליק את הפלאפון ולגלות שהוא צריך לעלות ישר על מטוס חזרה.
ואני? אני משנה את דעתי כל כמה ימים. אני יודעת שאם היא היתה יכולה להחליט בעצמה היא היתה רוצה כבר לצאת משם, קיבלתי ממנה את הרושם שלא מאד נוח לה. לא שהיא גדולה במיוחד, האולטרסאונד נתן הערכת משקל של תינוקת קלאסית ממוצעת לגמרי, אבל היא נעה בחוסר נוחות מודגש. כדי לרומם את רוחה אני עושה לה מסאז' לכפות הרגליים, היא די אוהבת את זה.

אז כעיקרון עכשיו מחכים. הבית סך הכל מוכן לקבלת דיירת חדשה. קנינו את כל הדברים שחייבים ורק קצת דברים שלא באמת חייבים. קופסת התינוק המגניבה שקיבלתי מהמדינה בהחלט עזרה לסמן וי על רוב הרשימה שהכנתי (בעזרת מיזוג רשימות של חברות ובנות משפחה שהיו אנאליות כמוני ועשו גם רשימה באקסל שהן יכלו לשלוח לי).

הבעיה עם לשבת ולחכות (ועם 14 קילו נוספים לעמוד או ללכת זה לא ממש אופציה) זה שזה נותן הרבה זמן למחשבות. מחשבות בחודש תשיעי זה רע. אין מחשבות טובות בחודש תשיעי. בין אם זה מחשבות על הלידה המתקרבת או על האמהות הבלתי נמנעת – הן לא טובות. אני יושבת על הספה ופתאום מכה בי המחשבה: זה לא הגיוני. אם חייזר היה מגיע לכדור הארץ היתה בטח מתנהלת שיחה כזו:
חייזר: פשש… אתם כמות מרשימה מאד של בני אדם כאן… אולי קצת יותר מידי אפילו, איך אתם עושים את זה?
ראש צוות מדענים שנבחר לייצג את האנושות: בן אדם זכר שם תאים מיוחדים שלו בגוף של בת אדם נקבה, אחד התאים האלה מתחבר עם תא אחד מיוחד שלה ואז התא החדש הזה מתחיל להתפצל לעוד ועוד תאים עד שנוצר בן אדם חדש בתוך הגוף של הנקבה.
חייזר: איכס!!! מה, הבן אדם החדש חי בתוך בן אדם אחר??
מדען: אהה… כן… עד שהוא יוצא…
חייזר: איך אתם מוציאים אותו משם??
מדען: אז… באופן טבעי בן האדם החדש יוצא דרך ה… אהה… חור בגוף של הנקבה.
חייזר: הנה נקבה (מצביע על מדענית נוכחת), אני לא רואה שום חור מספיק גדול בשביל להוציא מתוכו בן אדם, אפילו אם הוא קטן….
מדען: טוב זה לא חור גדול במיוחד…
חייזר: NO WAY! מה??? זה לא כואב???
מדען: כן… זה די כואב….
חייזר: תגידו השתגעתם?? למה לא להשתמש בביצה??? עשינו סקירה ביולוגית, רוב החיות אצלכם על כדור הארץ פשוט מטילים ביצה!
מדען: כן… לא… זה לא ממש עובד עם אנשים, המוח ומערכות הגוף מורכבים מידי, הם צריכים הרבה זמן, חומרים ואנרגיה כדי להתפתח…
חייזר: טוב אז לפחות כשהבן אדם החדש יוצא הוא כבר מוכן לגמרי, הא?
מדען: אהההה….
חייזר: ?
מדען: האמת הוא לא ממש מתפקד… הוא קצת כמו צמח… לא ממש יכול לזוז או לדבר. הוא בעיקר אוכל, ישן ומפריש צואה בהתחלה. הנקבה והזכר שעשו אותו צריכים לעזור לו הרבה.
חייזר: כמה זמן עד שהוא הופך ליצור אינטיליגנטי מתפקד?
*נשיא ארצות הברית נכנס לחדר*
מדען: אנחנו עוד בודקים את זה….

זה בערך הלך המחשבה שלי בימים אלו. אני יודעת שזה לא מדויק, שהגוף של האישה בנוי ללידה ושגם אם הייתי בתרדמת הגוף שלי היה מסוגל ליילד את התינוקת בעצמו בלי שום עזרה ממני. אבל אי אפשר שלא לחשוב: אם זה כל כך טבעי וכל כך נורמלי, למה זה צריך להיות כל כך קשה?? ולא, אני לא מקבלת את ההנחה שזה בגלל שחווה שכנעה את אדם לקחת ביס מאיזה פרי. מקווה לקבל פרספקטיבה יותר מדוייקת על הנושא בשבועות הקרובים… טוב, סיימתי את הפוסט ועוד אין צירים, בנתיים…

moi moi

סוציאליזם אמהי

פינלנד נבחרת כל שנה, בכמעט כל מדד, בעשיריה הפותחת של המדינות הטובות ביותר לאמהות וילדים. כמה אירוני שהיא גם נחשבת לאחת המדינות עם שיעור הילדוה הנמוך ביותר… מצד שני זה רק הגיוני, המטרה של המדיניות הנדיבה כלפי אמהות היא לעודד ילודה, מה גם שלא חכמה לתת הטבות כשמדובר במעט אנשים שזקוקים להן…
מדוע היא נבחרת למדינה טובה לאמהות? כי כל אמא ואבא מקבלים חופשת לידה בתשלום שיכולה להמשך לחודשים רבים והילד עצמו גם מקבל קצבה כמובן. אז למען המתעניינים והמתעניינות בנושא התנאים הסוציאליים של הורים וילדים בפינלנד, להלן פירוט קצר יחסית ועדכני (לשנת 2019). מתנצלת אם הפוסט הפעם קצת משעמם ויבש, אנסה לתבל אותו קצת…

חופשת לידה לאם 

החופשה הזו תקפה רק לאמא, לא לאבא, כשההגיון הוא שהאם היא זו שהרגע דחפה בן אדם קטן מתוך האיברים המוצנעים שלה וזה דורש זמן התאוששות. בנוסף כמובן שהשאיפה היא שהאם תמשיך להניק כמה שיותר. זמן חופשת הלידה של האם הוא 105 ימי עבודה (כלומר שלא סופרים את ימי שבת וראשון וחגים), בחישוב גס מדובר על כ-4 חודשים. מתי יוצאים לחופשת הלידה? מותר לצאת לחופשת הלידה כבר 50 יום לפני תאריך הלידה המשוער וחייבים להתחיל אותה לפחות 30 יום לפני. אם האם לעתיד עובדת בכור הגרעיני בדימונה (שלא באמת קיים, אני הרגע המצאתי את זה… אהמ…) או בעבודה מסוכנת לעובר היא יכולה להתחיל חופשת לידה מיוחדת כבר לפני.

במהלך החופשה היא מקבלת קצבת אמהות. קצת קשה להסביר איך מחשבים את גובה הקצבה, מכיוון שהיא אינה קבועה, אלא תלויה בהכנסות ובסטטוס של האם בתקופה שלפני חופשת הלידה: עובדת, עצמאית, סטודנטית, מובטלת…. ואם היתה קפיצה חריגה בהכנסה בתקופה האחרונה ועוד דברים מסובכים שכאלה. אבל בכל מקרה המינימום ליום הוא 27.86 יורו ליום עבודה. את ההחלטה לפי איזה מחשבון לעבוד "הביטוח הלאומי" הפיני מחליט, הם טוענים שהם בוחרים את האופציה שהכי מיטיבה עם האם… אין לי ברירה אלא להאמין להם. האם יכולה להמשיך לעבוד או ללמוד בתקופה זו, אבל כמובן שזה ישפיע על גודל הקצבה.

חופשת לידה לאב

אבא לא נקרע, אבא לא נח. אבל לאבא מגיע לקבל קצת זמן איכות עם הילד ועם אמא… חופשת הלידה של האב נמשכת 54 ימי עבודה שזה 2-3 חודשים… אבל… רק 18 יום מתוכם יכולים להיות חופפים לאלו של האם. כלומר שאם אמא נשארת עם הילד בבית, לאבא מותר להיות איתם 18 ימי עבודה, קצת פחות מחודש… זה עדיין נדיב. את ימי החופשה הללו ניתן לקחת מתי שרוצים עד שהילד מגיע לגיל שנתיים.
הבעיה היא שאם אמא רוצה לשאוב חלב במשרד ושאבא ישאר עם החיתולים, אז בעצם תקופת הטיפול בילד היא משמעותית יותר קצרה… אחד הנושאים שעלו בבחירות האחרונות זה להשוות את החופשות הללו, נראה לאן זה יתפתח.
מבחינת הקצבה שהאב מקבל בתקופה זו, גם פה החישוב הוא תלוי הכנסה, והמינמום הוא זהה לקצבה של האם.

חופשת הורות

אחרי ששתי ה"חופשות" הקודמות נגמרו, עברנו לחופשה הבאה שהיא "חופשת הורות" והיא מוצעת לכל אחד מן ההורים. אפשרי אפילו לחלק אותה איך שרוצים: אמא בבית בימי שני ורביעי ואבא שאר השבוע, או להיפך.. או איך שרוצים! אפשר אפילו לעשות חצאי ימים: אמא משמרת בוקר ואבא משמרת לילה. זה פשוט דורש מילוי פרטני ואנאלי של טפסי שעות עבודה…
אורך החופשה הזו היא 158 ימי עבודה, שזה כחצי שנה. בכל מקרה החופשה נגמרת כשהעולל בן 9 חודשים.
גם בתקופה זו מקבלים קצבה זהה לזו שקיבלתם עד עכשיו שמחושבת לפי רמת ההכנסה. וכאמור המינמום הוא עדיין 27.86 יורו ליום.

עוד משהו?

ברור… אחרי שהילד בן 9 חודשים אפשר להגיש בקשה ל "קצבת טיפול בילד בבית". אם בוחרים להשאר עם הילד בבית ולא להכניס אותו לפעוטון או מסגרת כלשהי עד גיל 3 אז אפשר לקבל קצבה לשם הטיפול בו. פה לא כל הקצבה מושפעת מההכנסה אלא מורכבת מסכום קבוע של 338€ לחודש ועוד סכום כלשהו שכן מושפע מגודל ההכנסה, והוא עד 180€. זהו סכום נמוך יחסית, ביחס לקצבאות הקודמות או ביחס לדמי אבטלה, המטרה כמובן שהילד כן יכנס למסגרת ואמא תחזור להיות חלק מהחברה היצרנית.

עכשיו בוודאי סיימנו…

לא בדיוק…. כאשר הילד נולד ניתן לבחור בין שתי אופציות: מענק נטול מס של 170€ או את קופסת התינוק המפורסמת! מעטים מאד לוקחים את הכסף במקום הקופסה, גם כי היא פשוט שווה  כספית יותר וגם כי זה פאקינג מגניב.
הקופסה מכילה מגוון מוצרים בסיסיים שתינוק צריך: בגדים, מצעים, מברשות, מדחומים, ספר, בובה… וגם כמה מוצרים חיוניים לאם (רפידות הנקה וקרם פטמות) ולאב (קונדומים… נשבעת) וכדומה… סוג המוצרים נשאר פחות או יותר זהה כל שנה, אבל העיצובים משתנים, אם נגיד שנה שעברה קיבלו בובת כלב, אז השנה מקבלים בובת ארנב. בנוסף, בתוך הארגז מגיע מזרון קשיח, ניתן בהחלט להשכיב את הגוש המצווח שלכם לישון שם! רבים עושים זאת! אמנם פחות ופחות אנשים מרגישים בנוח עם המחשבה שיורש העצר שלהם ישן בתוך קופסת קרטון כמו חתול רחוב, אבל: א. מדובר על קופסה אסטתית ומעוצבת  ב. מחקרים בדקו ומדובר על פתרון בטוח מאד מבחינת סיכון למוות בעריסה.
הרציונל מאחורי הקופסה: לכל אזרח מגיעה התחלה שווה.

קופסת תינוק לשנת 2019 (חלקית, הגיעו עוד המון בגדים שפשוט לא נכנסו לתמונה)

אבל זהו, נכון?

אז עכשיו הגענו לקצבה של הילד עצמו. לכל ילד עד גיל 17 שמתגורר בפינלנד מגיעה קצבת ילדים חודשית. לעומת הקצבאות הקודמות, הקצבה הזו היא Tax Free. ההורים (או אפוטרופוס כלשהו) מקבלים את הקצבה עד שהילד בן 15, אז אפשר אם רוצים להעביר את הקצבה ישירות לילד. פה כמובן הסכום קבוע (אני מעגלת את המספרים לנוחיותי):
ילד אחד – 95 יורו
ילד שני – 105 יורו
ילד שלישי – 134 יורו
ילד רביעי – 153 יורו
ילד חמישי ומעלה – 173 יורו
אז אם יש לי שני ילדים אני מקבלת 200 יורו בחודש, ואם אני מלי גרין (אם ל-11 כותבת ב ynet) אני מקבלת כ-1700 יורו בחודש, בתנאי שאף אחד מהילדים עוד לא בן 17…

די!!!!

אז מבחינת המדינה די… בערך… כי אם מדובר במשפחה חד הורית או במקרה סעד כזה או אחר תהיה תוספת.  חוץ מזה כמובן שרשויות מוניציפליות מסויימות יכולות להוסיף על כל זה אם הן מרגישות צורך. פה ושם מגיע לעיתון דיווח על עיירה קטנה ונידחת שמבקשת להגדיל את האוכלוסיה הצעירה ומוסיפה עוד קצבאות ילדים ומענקי לידה, אבל זה מאד נקודתי.
כאשר גרתי באיזור מסוים של פינלנד, נוסעי אוטובוס עירוני עם תינוק בעגלה נסעו בחינם. באופן חשוד מאד היו הרבה נוסעים (שאגב לא היו ממוצא פיני, סליחה שאני לא פוליטיקלי קורקט) שעלו עם עגלה מכוסה בשמיכה ככה שאי אפשר לראות אם יש בפנים תינוק…
לאלו שהנושא ממש בוער בעצמותיהם, הנה קישור לאתר של "הביטוח הלאומי הפיני", עם הסברים בסיסיים באנגלית כולל ציר זמן.

moi moi

מדריך טיולים – פראג (Babymoon 2!)

אל תפתחו עלי עיניים… נכון, רוב ההריוניות לא זוכות לבייבימון שני, אבל יש לי סיבה טובה. חג הפסחא בפינלנד הוציא את החצי השני שלי לחופשה כפויה. בגלל שהמחשבה לשבת בבית ולספור בעיטות של הילדה בבטן של אשתו לא מפתה עבורו, החלטנו לנצל את החופש ובאמת לצאת לנופש. בגלל שבכל זאת מדובר על זמן קצוב וקצר וגם בדיוק שילמנו על חופשה בלונדון, בחרנו בפראג.
אני לא בטוחה כמה המדריך הזה יהיה שימושי לישראלי הממוצע, שכן אנחנו בערך הישראלים האחרונים להגיע לפראג. אני מכירה אנשים שלא יצאו מגבולות מדינת ישראל, ואיכשהו גם הם כבר היו בפראג (כן אני מגזימה לאפקט קומי, מה אתם לא מכירים אותי עדיין?). אז אם אתם מתכננים טיול לבירה הצ'כית אתם מוזמנים לדסקס זאת עם כל מי שנמצא כרגע לידכם, הוא כנראה יודע לא פחות טוב ממני, אבל הנה הרשמים שלי מהטיול:

פראג היא האחות הקטנה והמוצלחת יותר של בודפשט (סליחה סיס, לא התכוונתי לכלום). כמו בודפשט יש נהר במרכז שחוצה אותה ובצד המערבי של הנהר יש מצודה וגבעה עם פארק. המאכלים הצ'כיים וההונגריים המסורתיים סך הכל די דומים. בודפשט היא כמו פראג שדוללה במים, פראג לעומתה יותר קומפקטית ומרוכזת. פראג גם שמורה יותר טוב, לכן לטעמי יותר כיף ומעניין להסתובב בה, כנראה בעיקר כי העיר כולה היא סט צילום סרטים אחד גדול.

כאשר בסרט Eurotrip רצו לצלם סצנה באמסטרדם אבל לא רצו לשלם מחיר מופקע למלון הם באו לפה

בגלל שזו עיר קטנה ומרוכזת, לא צריך בה זמן רב, היינו שם 3 לילות ואם היינו צריכים להשאר עוד לילה כנראה היינו כבר משלבים יעד נוסף כי לגמרי מיצינו את העיר בסוף. יתרון נוסף של פראג היא שגם אם כמונו הגעתם בטיסה מאוחרת ונחתתם לקראת הערב זה ממש לא נורא. העיר יפה ושוקקת חיים גם בערב אז לא תרגישו שהתבזבז לכם כל היום.
רוב הטיול שלנו התרכז בלהסתובב בחוץ בשמש אחרי ששרדנו את החורף הפיני הקר, אז תקבלו פה פחות ביקורות על מוזיאונים ופעילויות במבנים סגורים.

הגעה משדה התעופה והתניידות בעיר

חיפוש קצר באינטרנט העלה אופציות מסורבלות של אוטובוסים ורכבות. גוגל נשבע שהמחיר של מונית משדה התעופה למרכז העיר אמור לעלות כ-28 יורו. המלון הציע נהג מטעמו ב-30 יורו, הלכנו על זה. אני בסוף חודש שביעי, אין לי כוח.
אני לא יודעת אם זה נכון, אבל כולם הזהירו אותנו שנהגי המונית הצ'כים הם רמאים אז נמנענו. הרכבת התחתית של פראג לא ממש הגיעה לידי ביטוי עבורנו, כל עוד נשארים באיזור המרכז אין ממש סיבה להשתמש בה, העיר גם ככה קטנה ולרכבת התחתית אין הרבה תחנות לשימוש.
על הטראם עלינו פעם אחת כשטיפה הרחקנו (עוד על זה בהמשך), סך הכל אופציה קלה, נוחה וזולה. כרטיס לטראם אפשר לקנות במזומן בערך בכל מכולת או עם כרטיס אשראי על הטראם עצמו.

לינה

ממליצה בחום על המלון שלנו, Hotel Golden Crown. המלון הוא ברמת ארבעה כוכבים וגם מרגיש כמו ארבעה כוכבים (לעומת המלון בלונדון שלמרות שהיה בסדר, לדעתי אחד הכוכבים שלהם קצת גבולי). המיקום היה מעולה, נקי, ארוחת בוקר היתה סך הכל טובה (בהשוואה למלונות ארבעה כוכבים באירופה)… היו למלון מספר פאשלות כאלה ואחרות במהלך השהות שלנו, אבל אלו לא היו פאשלות גדולות מידי וכל פאשלה טופלה במהירות, באדיבות ועל הצד הטוב ביותר.

אטרקציות שביקרנו בהן

אני מרגישה מטופשת להגיד לכם דברים כמו "לכו לראות את השעון האסטרונומי" או "אל תוותרו על גשר קארל", כי אחרי שעה של הסתובבות בעיר אתם תגיעו לשם כנראה אם תרצו ואם לא. אבל הנה קצת על האטרקציות המרכזיות בעיר מזוית הראיה המוזרה שלי:
השעון האסטרונומי – עדיין לא הבנתי איך לקרוא אותו. אבל כל שעה עגולה הפעמונים יצלצלו ובחלונות של השעון יציצו להן דמויות השליחים של ישו ותרנגול. כנראה כדאי שתהיו שם יותר מפעם אחת כי בפעם הראשונה תהיו עסוקים בלצלם ולהלחץ מכייסים שמחכים להזדמנות שאתם שקועים בלצלם… לכן מומלץ להגיע בבוקר, פחות אנשים ופחות כייסים.

איפשהו שם יש מחוג שמראה שהשעה תיכף עשר בבוקר

גשר קארל – בהחלט גשר נחמד עם פסלים יפים. גם פה בשעות הבוקר יותר נעים ללכת עליו כשיש פחות אנשים. לקראת הצהריים הוא מתמלא תיירים, אבל גם דוכני תכשיטים וציורים. בחלק מהפסלים אמורים לגעת ואז לפי האמונה התפלה מקבלים משאלה… או חצבת, תלוי מי נגע בפסל קודם. לא רחוק מהגשר, בצד המערבי, נמצא קיר גרפיטי לזכר ג'ון לנון, אל תצפו ליצירות אומנות סטייל חומת ברלין, כן תצפו למתבגר היפי שיעמוד שם ויזייף עם גיטרה.
מצודת פראג – הכניסה למתחם המצודה הוא חינם, אבל כדי להכנס למבנים עצמם תצטרכו לשלם. יש אפשרות למספר סוגי כרטיסים כשהיקר מכולם (350 קרונות) כולל את הכל, כולל תערוכות. אנחנו בחרנו בכרטיס ברמה אחת מתחת (250 קרונות) שמספק כניסה רק לאטרקציות ה"חובה" (היינו במספיק מוזיאונים בלונדון ולא רצינו לבזבז זמן של מזג אוויר נעים על להיות בתוך מוזיאון עם יצירות אומנות בינוניות). עדיף לא ללכת לטירה ביום האחרון בפראג כי הכרטיס תקף ליומיים, למקרה ותרצו לחזור. כדי לצלם עם מצלמה בתוך המבנים תצטרכו לקנות אישור בנפרד (50 קרונות), אבל האמת שאף אחד בשום שלב לא ביקש ממני לראות את האישור הזה, אז אם אתם בעלי חוצפה ישראלית תוכלו לוותר.
האמת שלא נפלנו מהרגליים. קתדרלת ויטוס הקדוש היא היחידה שבאמת הרשימה. אפשר להכנס לאיזור הכניסה שלה בלי כרטיס, אבל אם תרצו ממש להסתובב בפנים וליהנות ממנה כן תצטרכו כרטיס כלשהו. סמטת הזהב המפורסמת לעומתה די אכזבה אותנו… קודם כל תתכוננו לזה שהיא קצרה ממש, אז תוך שניה הסיבוב נגמר. החנויות שבה לא מאד מעניינות, רק יקרות, ופה ושם יש חדר תצוגה קטן של החיי האלכימאים בימי הביניים, בסדר. בזיליקת ג'ורג' הקדוש גם חמודה, כנסיית אבן ישנה, אבל לא עוצרת נשימה וכך גם המבנה הארמון הישן, שהחלקים הפתוחים בו לציבור די מעטים סך הכל.
פארק קאמפה והפארק על האי Střelecký שניהם נחמדים ליום שמשי. לאי Střelecký תגיעו מאמצע הגשר הדרומי לגשר קארל (Most Legií), יש מדרגות ואפילו מעלית מצידו השני של הכביש, למקרה ויש לכן עובר שלוחץ על ריאותכן.
כיכר ואצלב – יותר נכון לקרוא לזה שדרה. רחוב רחב עם רשתות בגדים ומלכודות תיירים, קצת כמו השאנז אליזה של פריז או האונדרדלינדן של ברלין. להגיע לסמן וי ולהמשיך הלאה, בכל זאת מקום עם משמעות היסטורית (תקראו בויקיפדיה) בצ'כיה.
ממש מול חלון חדר המלון שלנו היה הפסל המסתובב של ראשו של קפקא, אם אתם לא במקרה שם אז לא צריך להגיע במיוחד, זה גימיק חביב ולא יותר.

החלקים מתערבבים וקפקא מסובב את הראש. וואו.

לרובע ז'יז'קוב הלכנו פעם אחת, ממליצה לא להגיע לשם ברגל, ההליכה עוברת ליד כביש מהיר והנוף רחוק מלהרשים, את הדרך חזרה עשינו עם הטראם. הרובע עצמו מאד הררי, נחמד, אבל לא משהו מיוחד. למגדל הטלויזיה לא הגענו.

עוד אטרקציות שלא ביקרנו בהן

מבתי הכנסת הרבים של פראג התרשמנו רק מבחוץ, גם את בית הקברות היהודי ראינו דרך חלון קטן שמוצב בחומה שמקיפה אותו (ראיתי מספיק בתי קברות יהודיים בפולין, תודה). מה אני אגיד, אנחנו לא יהודים מוצלחים במיוחד. לעומת זאת נכנסנו למספר כנסיות מזדמנות על הדרך, אבל דווקא על כנסיית ניקולאס הקדוש ויתרנו.
לגבעת פטרין ניסינו ללכת עם הרכבל (הריאות המחוצות שלי לא עומדות בעליה ממושכת), אבל התור ייאש אותנו. האמת, תצפית יפה לעיר כבר היתה לנו במצודת פראג ובפינלנד לא חסרים לנו עצים, אז פארקים פחות מרגשים אותנו. אבל אם הייתי מסוגלת לטפס על גבעה כנראה היינו הולכים.

להלן התצפית האמורה ממצודת פראג

האמת שכל פראג מלאה נקודות בעלות משמעות היסטורית כזו או אחרת… וקפקא גר בשלב כזה או אחר בכל העיר… אין ספק שכדי לקבל ולהעריך את כל העושר ההיסטורי של פראג צריך מדריך שידע להסביר על כל בניין בעיר. אם זה מתאים לסגנון טיול שלכם אז כנראה ששווה לקחת זאת בחשבון.
גם על התיאטרון השחור ויתרנו בסוף, גם כי תמיד היינו בארוחת ערב בשעה של הצגה וגם כי זה קראנו המון ביקורות מעורבות, ולפי הכרותנו את עצמנו שיערנו שאנחנו נהיה בצד הקוטל. נראה לי זה יותר מתאים כבילוי עם ילדים או קבוצת חברים. לקונצרט דווקא רצינו ללכת אבל לא מצאנו אחד בתזמון טוב.

קניות

בגלל שהגענו לחג הפסחא זכינו ביותר שווקים מהרגיל, כמעט בכל כיכר פתוחה היה שוק. חוץ מזה היו גם שווקים רגילים פזורים פה ושם שמוכרים בעיקר את מה שיש בחנויות המזכרות אבל יותר בזול. את עיקר הרשתות הגדולות והמותגים תמצאו בשדרה של כיכר ואצלב וברחוב Na Příkopě היוצא ממנה (שיש גם בו סניף של המליס, חנות הצעצועים הלונדונית). קניונים בגדלים כאלה ואחרים ופסאז'ים נחבאים מפוזרים להם בכל העיר, כאשר אחד הקניונים המוכרים יותר שיומלץ לכם על ידי כולם כנראה יהיה הפלדיום. אבל מה לי ואלה?

אוכל

בגלל שהזמן שלנו היה קצוב, ניסיתי לתכנן חלק מהארוחות מראש ולחפש מסעדות מומלצות כדי שלא ליפול על מסעדה מאכזבת. בגזרת האוכל הצ'כי מצאתי 3 המלצות: Krčma , Lokál ו – Café Louvre. ל-Krčma לא הצלחנו להכנס, המקום קטן יחסית… Lokál יותר גדולה ועדיין הייתה די עמוסה, אבל הצלחנו לתפוס שולחן. היה בסדר, לא רע אבל לא חושבת שאזכור את חווית האכילה שם בעתיד. Café Louvre דווקא היה לטעמנו המוצלח יותר, החצי השני הזמין קונפי ברווז  עם כרוב אדום ומעין לביבות תפוחי אדמה שהיה פשוט מעולה. חששתי קצת שמדובר במלכודת תיירים, אבל מה לעשות שבאמת יש שם המון תיירים, בסופו של היום מדובר במוסד שמצדיק את ההתלהבות.
אז עכשיו למסעדות שאינן צ'כיות:
אחת מול השניה נמצאות שתי מסעדות מומלצות: Five Rivers שהיא מסעדה הודית ו- Muc Dong הוייטנאמית. בשתיהן נהנו מאד מהאווירה ומהאוכל. אם אתם במוד לאיטלקי אז Kogo תהיה בחירה נכונה.
אבל כנראה המנצחת שלנו היא דווקא מסעדה אוסטרית Kočár z Vídně ממש ליד גשר קארל, כל דבר שהגיע לשולחן היה טעים בטירוף, כולל הסלט המעצבן שתמיד דוחפים לצלחת. מומלץ במיוחד הוא כמובן שניצל העגל הוינאי.

משהו לקינוח?

לא הצלחתי למצוא ממש קינוחים או עוגות צ'כיות מסורתיות שריגשו אותי. בכל מקום שתלכו בעיר תמצאו דוכני Trdelník (יענו קיורטוש) שבהתאם לתרבות האינסטגרם הפכו להיות מוגזמים עם מילויי שוקולד וגלידות למיניהן.
אני קצת יותר מעודנת מזה, אני מחפשת קונדיטוריות ובתי קפה מפונפנים. אחת ההמלצות שקראתי היא על Café Savoy, אבל האמת שהתאכזבתי מאד, לא מהאווירה ולא מהעוגה שבחרתי (אולי בחרתי לא נכון?). מה שכן היה נחמד זה שכשיורדים לשירותים יש חלון ענק שניתן להציץ בו לתוך הקונדיטוריה ולראות אותם מכינים את העוגות הגרועות שלהם.
דגמתי קרואסון שקדים בשתי מאפיות שונות: Bakeshop ו-artic bakehouse, שניהם היו טובים, הצטערתי שלא יצא לי לדגום עוד מאפים כדי לגבש חוות דעת יותר מעמיקה.
עוד המלצה שקראתי כהכנה מראש לטיול היא לבית הקפה Cukrkávalimonáda שנאמר בהמלצה שיש שם שוקו מעולה. זה נכון, הוא באמת מעולה. אבל התקשתי להאמין שמדובר בשוקו משוקולד 70% קקאו. שוקוהוליקים אמיתיים שזורם להם קקאו בדם יהנו יותר מ  Choco Café, שם ההתייחסות לשוקולד היא כמו לקפה או יין. תקבלו תפריט שוקו מפורט, כל שוקו עשוי מפולי קקאו שהגיעו ממדינה אחרת או אפילו ממטעים ספציפיים בכמויות אחוזי קקאו שונים לפי טעמכם ותיאור על טעמי הלוואי השונים שכל קקאו מביא עימו (יותר פירותי, יותר מריר וכד'). הייתי חייבת להגיע לשם פעמיים. פעם ראשונה הלכתי על שוקו יותר הארד קור: מנז'רי 64% עם ארומה של עץ טרופי ונגיעות פירות יער. פעם שניה החלטתי לשנות גישה עם שוקו משוקולד חלב וטעמי קרמל וחמאה מלוחה. העוגות בויטרינה נראו נחמדות מאד, ביתיות כאלה, אבל השוקו בהחלט סתם לי את הבטן. קניתי פרלינים לקחת הביתה, לא היו ברמת הפרלינים של פריז, אבל הטעמים היו ברורים ומודגשים.

לאלו שלוקחים שוקולד ברצינות

טוב, פה אני עוצרת… אני מבינה למה פראג היא יעד חובה שכזה ואני שמחה שסוף סוף הגעתי לשם. היתרון העצום של פראג הוא שהיא מתאימה לכל סוגי המטיילים, לכל סוגי התקציבים ולכל סוגי הביקורים בין טיול של כמה שעות או יום ובין טיול של כמה ימים, בין אם סופ"ש ובין אם ערב – תמיד יש מה לראות ולעשות. תהנו! 🙂

בעיטות או לא להיות

ההבנה שבאמת יש הריון לא מגיעה בהכרח מתפיחת הבטן. הרי גם אחרי חופשה או חג אישה עשויה להתנפח ויש ביננו כאלו שמתנפחות כל חודש. כמה שנים לפני שנכנסתי להריון כבר נתקלתי בעובדת בסופר שליטפה לי את הבטן בהתרגשות. גם האולטרסאונד לא שכנע אותי ממש, למה מי מבטיח לי שהתמונות האלה שנראות על המסך הן באמת מהבטן שלי? אולי זה סרטון שצולם מראש ויהודה ברקן מתחבא מאחורי הפרגוד?
המון נשים אומרות שההוכחה וההבנה הבלתי ניתנת לערעור שהן בהריון הגיעו בבעיטות או התנועות הראשונות של העובר. כי מה יותר חד משמעי מזה? יש לך בבטן משהו והוא חי. אז כן, אבל לא כל כך מהר…
מתישהו באיזור החודש החמישי, היסטוריית החיפושים בגוגל של אישה הריונית יכיל בוודאי וריאציות שונות של המשפט:  How baby kicks feels like. הנה בעיה ראשונה: אף פעם לא בעטו בי מבפנים, איך זה אמור להרגיש? והבעיה שכל אישה מגיעה עם עולם פנימי משלה והתחושה היא די סובייקטיבית ולכל ילד יש רפרטואר בעיטות קצת שונה… יש המתארות זאת כפרפרים בבטן, יש המתארות זאת כמו פופקורן מתפצפץ… אמא שלי אמרה שזה מרגיש כמו דג ששוחה בבטן. לצערי הרב, לדעתי לפחות בתחילת ההריון, זה בעיקר מרגיש כמו גזים. מפריעה במיוחד העובדה שבהריון הגזים גם מתרבים. קשה לא לשבת עם יד על הבטן ולהרגיש רגשות אשמה שהרגע חשבת שהפלוץ הזה הוא בעצם הילד שלך או להיפך.
מה לעשות, בהתחלה הקטן או הקטנה הם באמת קטן או קטנה ואני די בטוחה שהיו לי בועות גזים יותר גדולות ממנה. אבל אל דאגה אמהות לעתיד, עם הזמן יכולת האבחנה של האם משתפרת והגפיים של העולל מתחזקות והבעיטות הופכות להרבה פחות מבלבלות, אלא אם אכלת בדיוק הרבה ברוקולי. עכשיו אין יותר ספק – את בהריון.
ביום בהיר אחד, כשאת נחה לך אחרי איזה בורקס טוב שאת יודעת שלא היית אמורה לאכול, פתאום את מקבלת מכת קראטה שמפילה אותך מהספה. זו היתה בעיטת הפתיחה לתקופה נהדרת בה הילדה שלי מנסה לגלות את עצמה ולמצוא לעצמה תחביב. כמה חבל שהיא בדרך כלל עושה את זה כשאני ישנה. כל יום בחמש לפנות בוקר הילדה הולכת לחוג אחר. ימי ראשון היא לומדת קפוארה, ימי שני ורביעי היא לומדת טאיקוונדו, ימי שלישי היא לומדת לרקוד סטפס, ימי חמישי היא עושה פילאטיס וסופי שבוע היא משאירה פתוחים לפעילויות פנאי כמו באולינג ופיינטבול.
לקראת חודש שביעי היא התחילה להתעניין יותר בענפי ספורט שדורשים אביזרים כמו כדורגל, כדורסל ורוגבי כשבתפקיד הכדור מככבים הקיבה, הכליות והשלפוחית שלי. כמעט שקלנו לוותר לגמרי על כיסא בטיחות לאוטו, עושה רושם שהיא תנסה לחזור הביתה מבית החולים על אופניים.
כשאת מספרת לנשים פוסט-הריוניות שהילדה בועטת לך בנשמה, הן תמיד אומרות "אבל נכון שזה כיף???". כאילו… כן… אבל… התגובה הראשונית שלי היא בדרך כלל "אאוץ'". זה לא בדיוק כואב, אבל לא משנה מי בועט בך מאיפה, זו עדיין בעיטה שזה גם לא בדיוק נעים. מצד שני ברגע שהיא מפסיקה לבעוט אני נהיית עצובה ומודאגת. כנראה שזו בערך ההגדרה של להיות אמא 🙂 .
באיזשהו שלב מגיע גם הרגע שבו הבעיטות לא רק מורגשות אלא גם נראות לצופים מבחוץ. בשעה שהגברת פעילה במיוחד הבטן שלי נראית כאילו יש בפנים ג'קוזי, כולה רוטטת וקופצת, והראש מיד עובר לסצנות נבחרות מסרטי הנוסע השמיני. אני חושדת שהרופאה טעתה באולטרסאונד האחרון כשהיא ספרה את הידיים והרגליים, צריכים להיות שם לפחות פי 1.75 יותר.
ברור שאני כבר עכשיו מנסה למצוא דפוסי שינה ועירות, ולא מוצא חן בעיני שעושה הרושם שלבת שלי יש גנים של ינשוף. לא חשבתי שכבר לפני לידה אני אמצא את עצמי אומרת לאבא של הילדה: "נו בטח, היא ישנה כל הנסיעה באוטו אז ברור שעכשיו היא תהיה ערה כל הלילה." באמת חשבתי שיש לי עוד קצת זמן…
ברגעים בהם קצת נמאס לי לקבל נגיחות בצלעות, אני והבייבי שמות לנו מוזיקה מרגיעה, רוקדות קצת ושרות. זה בדרך כלל מרגיע אותה והיא נרדמת. הבעיה שבדרך כלל אז גם אני נרגעת וקצת נרדמת, וזה הסימן שלה להתחיל אימון קיקבוקסינג.

מדריך טיולים – לונדון (Babymoon!)

עוד בשלהי החודש השלישי להריון, כאשר לחי שמאל שלי עוד היתה דבוקה למושב האסלה, נתגבשה בי ההחלטה שאני צריכה חופשה, ורצוי אחת שסובבת סביב אוכל. לא הופתעתי לגלות שנשים רבות מרגישות כמוני וקבעו את המונח הקסום בייבימון, מעין חופשת טרום לידה, כאשר המטרה העיקרית היא לקחת שניה אוויר ולתת להורים העתידיים קצת זמן איכות לפני לידתו של הורס/ת השמחות.
ההמלצה הרשמית לבייבימון היא טרימסטר שני, כאשר הבחילות פחות או יותר נגמרו אבל הבטן עוד נכנסת במושב צפוף של מחלקת תיירים, חשוב אבל להתייעץ עם רופא ולבדוק מה המדיניות של חברת התעופה שלכם. רצה הגורל והטרימסטר השני שלי נפל בתקופה מעט בעייתית של השנה: סוף חורף-תחילת אביב. במצב רגיל יעד חופשה בתקופה זו הוא איזור קו המשווה, אבל קפיצה מהירה לאתר של ה CDC הראה שהמקומות היחידים שבהם אין התפרצות של נגיף הזיקה הם קו הרוחב של ישראל וצפונה. בנוסף, טיסה ארוכה מידי אינה מומלצת. אז אירופה.
אבל לאן? הקריטריונים הם: מקום עם הרבה פעילויות במקומות סגורים כי בחוץ קר, מקום עם מסעדות טובות, מקום עם תחבורה ציבורית טובה כי אני לא במצב להליכה מרובה מידי ומקום עם שירותי רפואה מתקדמים לכל מקרה שלא יהיה. במילים אחרות: לונדון!
הסמיכות לתאריך הברקזיט רק עשתה את כל הסיפור יותר מעניין 🙂

לינה

האיזור הכי מרכזי ומעניין ו"אכיל" בלונדון הוא כנראה הסוהו. אבל אם הפרוטה לא ממש מצויה בשפע בכיסכם, תאלצו להרחיק קצת. התמזל מזלנו ומצאנו מלון שיצא במחיר מבצע מיוחד, אני אמליץ עליו למקרה והוא מתאים לתקציב שלכם או שגם לכם יהיה מזל. אנחנו התארחנו ב Meliá White House שהוא מלון ארבעה כוכבים במיקום מעולה. קודם כל הוא ממש ליד ריג'נטס פארק, שזה מקום שמומלץ להסתובב בו, בנוסף ישנן שלוש תחנות טיוב (הרכבת התחתית) במרחק של פחות מעשר דקות הליכה, מה שנותן בערך ארבעה קווים שונים להשתמש בהם. גם למטיבי לכת המיקום הוא טוב, הליכה של כעשרים דקות צפונה תביא אתכם לקמדן ועשרים דקות דרומה וכבר תהיו ברחוב אוקספורד. כבונוס למעוניינים בכך, הייתה עמדת השכרת אופניים צמודה למלון. קרוב למלון היה גם tesco שתוכלו לקנות שם מים או חטיפים לחדר. המלון היה סך הכל בסדר גמור, נקי ונוח… כל תלונה שאולי יש לי עליו מרגישה לי קצת קטנונית אז אחסוך ממכם אותן.

תחבורה

כמו שאמרתי הבחירה שלנו הייתה הרכבת התחתית, או בעגה המקומית: הטיוב. נכון לעכשיו, הדרך הכי זולה ונוחה לנסוע בטיוב היא באמצעות כרטיס "אויסטר" שהוא כרטיס שבו מטעינים כסף לתשלום על הנסיעות. את הכרטיס אפשר לקנות ולהטעין כבר בנמל התעופה הית'רו, וכל כסף שנשאר בו בסוף הטיול (וגם פיקדון על הכרטיס עצמו) יוחזר לכם. אז חשבו לכם את הסכום הזה לקניות בדיוטי פרי בדרך חזרה 🙂 . אני לא אלאה אתכם בהסברים על הכרטיס מכיוון שאחרים וטובים ממני עשו זאת באתר הזה.
הפעם היחידה שעלינו על מונית היתה כשטיילנו בפארק באיזור נטול טיוב ופתאום התחיל לרדת ברד בגודל של פתיתים (בתחזית אגב נאמר שיהיה שמש, עוד משהו לקחת בחשבון כשמטיילים בבריטניה).

אז מה עושים שם?…..

מוזיאונים

לונדון היא גן עדן לחובבי המוזיאונים, יש הרבה מהם, בנושאים שונים ורובם בחינם. אנחנו דגמנו מהמרכזיים:
British Museum – או במילים אחרות "תראו כמה דברים גנבנו מארצות אחרות כשעוד היינו אימפריה". מאז שהייתי שם כילדה חלו כמה שינויים… כיום יש בדיקה בטחונית בכניסה אז ייתכן שעדיף לכם להכנס דרך הכניסה האחורית ברחוב מונטגיו. אבל גם מהכניסה הראשית התור היה סביר, כרבע שעה. פתוח כל יום מ-10 עד 17:30, כניסה חינם. ארבע תחנות טיוב קרובות, חפשו את זו שמתאימה לכם.
Natural History Museum – תחנת חובה במקרה ואתם עם ילדים (או חנונים כמונו). החיסרון הוא שחלק מהתערוכות דחוסות באנשים בצורה קצת קיצונית, אבל מה לעשות, שלדים של דינוזאורים לא מסתובבים בכל מקום. גם פה כנראה תעמדו קצת בכניסה, אבל זה נראה יותר מפחיד ממה שזה, התור זז מהר. פתוח כל יום מ-10 עד 17:50, כניסה חינם. תחנה הכי קרובה South Kensington.
צמוד אליו יש עוד את מוזיאון המדע שהפעם לא הלכנו אליו, אבל הוא זכור לי לטובה מילדותי.

מגניב בגיל 6, בגיל 32 וגם בגיל 65 מיליון…

National Gallery – כי אני מתעקשת על קצת אומנות בכל טיול… ציורים של הגדולים והמפורסמים בתןך מבנה מרשים מאד. ממוקם ממש על כיכר טרפלגר. פתוח כל יום מ-10 עד 18:00, כניסה חינם.
Imperial War Museum – כנראה זה לא מוזיאון לכל אחד, בכל זאת מדובר על צבא ומלחמה… אני חייבת לציין לטובה את התערוכה בנושא מלחמת העולם הראשונה שהייתה מאד מקיפה ואפילו אינטרקטיבית (עד כמה שאתם רוצים אינטרקציה עם מלחמת עולם). דווקא תערוכות על מלחמת העולם השניה ושאר חיכוכים בריטיים לא הרשימו במיוחד, עדיין תראו שם מיצגים ייחודיים (פצצת אטום לדוגמה), אבל התערוכות קטנות ומרגישות חסרות. לתערוכה על השואה לא הלכנו כי אחרי שהיינו ביד ושם, מה הטעם? פתוח כל יום מ-10 עד 18:00, כניסה חינם. תחנות קרובות הן Lambeth North ו Elephant & Castle.

שווקים

יש כל כך הרבה… ואני בטוחה שתמצאו אתרים שיסבירו יותר בפירוט ובאריכות ממני על כולם. אני חולקת אתכם את הדעה שלי על המעטים שאני הספקתי לבקר בהם כדי שתקבלו רושם ראשוני ותוכלו לחפש עליהם יותר מידע ממקורות אחרים…
קמדן – כל איזור קמדן הוא איזור עם אווירה שונה וייחודית ומומלץ להגיע ולהסתובב, אבל לא מוקדם בבוקר, השווקים נפתחים באופן רשמי ב-10, אבל לפני 11 בבוקר הכל עוד מת, באופן כללי זה טיפ טוב לכל שוק, לתת לו זמן להפתח. כל האיזור שופע חנויות צבעוניות ודוכנים, האמת אני התקשתי להגיד איפה כל שוק מתחיל ונגמר (יש שניים באופן רשמי). בכל מקרה אציין את החנות cyberdog, גם אם אתם לא חלק מתרבות המועדונים, זו בהחלט חנות להציץ בה, חנות שהיא מסיבה אחת גדולה (מוזיקה, רקדניות…) ולא תראו אסופה כזו של בגדים בצבעי ניאון בשום מקום אחר… אציין גם את Cereal Killer Cafe לחובבי דגני הבוקר (כמוני) בו תוכלו לאכול דגני בוקר שהם פחות נפוצים במחוזותינו עם תוספות שונות וחלב בטעמים. תחנות קרובות הן Camden Town ו Chalk Farm.
קובנט גרדן – פה מדובר באיזור יותר נקי ויוקרתי של לונדון ושני השווקים שבו, אפל וג'ובילי (די צמודים), הם כאלה בהתאם. בעצם שני השווקים הם דוכנים של עתיקות: כלים, תכשיטים, ספרים… מסביב לדוכנים ישנן חנויות בוטיק ויוקרה ובתי קפה. אולי דווקא במקרה הזה כדאי להגיע יותר מוקדם לפני שהאיזור מתמלא תיירים, כי הדוכנים די צפופים. לנו התמזל המזל להגיע להופעת רחוב שהתאימה ביותר לאווירה של המקום, קודם "עלה לבמה" זמר אופרה שהאקוסטיקה במתחם רק החמיאה לשירתו ואחריו נגני כלי מיתר שניגנו מוזיקה קלאסית. היה תענוג לשבת בבית הקפה ולהינות מן ההופעה והאווירה.
פורטבלו – לעומת שני השווקים האחרונים, השוק הזה פתוח רק בימי שישי ושבת. מדובר על רחוב ארוך שבו בעיקר דוכני עתיקות, בגדים, דברי וינטג' כאלה ואחרים וכמובן קצת אוכל… אווירת סופ"ש רגועה ונעימה. אם היום יפה (לי לא היה כזה מזל) אז מומלץ לעשות סיבוב בשכונת נוטינג היל השכנה שיש לה אופי וקסם משלה. תחנות קרובות Notting Hill Gate בקצה אחד ו Ladbroke Grove שבקצה השני.
בורו – שוק האוכל. אז אם רציתם להצטייד בגבינה מסריחה, פטריות כמהין, כבד אווז וכדומה, זה המקום. כמובן יש גם המון סחורה טרייה, אבל את זה אין טעם להכניס למזוודה, בכל זאת נחמד לראות ולהריח. כמובן שיש גם דוכני מזון מוכן כדי לספק את התיאבון שפיתחתם במהלך ההסתובבות. זה נגיד מקום מומלץ לאכול פיש אנד צ'יפס! ויש גם דוכן של פסטה טרייה עם רטבים לבחירה (הניוקי היו שמיימיים). השוק פתוח במתכונת מלאה מרביעי עד שבת. התחנה הקרובה: London Bridge.

לא לבעלי לב חלש או כשר 😛

פארקים

הפארקים של לונדון נעימים לטיול רגלי ביום יפה. אני משערת שאת הייד פארק הגדול הכי פחות אהבתי, חלקים גדולים ממנו הם רק משטח דשא גדול עם קצת עצים מסביב, אבל יש בו פינות חמד והרבה סנאים חוצפנים (אז שימו עין על הסנדביץ' שלכם). ריג'נטס פארק הרבה יותר חיבבתי, ואם אתם שם באיזור תחילת יוני, אל תוותרו על גן הורדים שנמצא בו. פארק נהדר נוסף הוא פארק סנט ג'יימס ליד ארמון באקינגהם, אפילו בתקופה קרה ומדכאת כמו מרץ היה שם מקסים וגדוש ציפורים ועופות מים מעניינים.

הצגה או מחזמר

אין ספק שמדובר בחוויה ייחודית… ויש המון אופציות לבחור מביניהן לפי טעמכם וידיעותכם בשפה האנגלית. אנחנו בחרנו ללכת למחזמר אלאדין, נכון שנינו שולטים באנגלית, אבל עדיין קשה כשהם מדברים מהר ועם מבטא… אז בחרנו סיפור שאנחנו כבר מכירים ואוהבים ונוכל להתרכז יותר בוויזואליות של ההצגה… וואו כמה וויזואליות! המילה "וואו" אשכרה יצאה לשנינו מהפה כמה פעמים לאורך הערב. את הכרטיסים הזמנו דרך האתר הזה. ישבנו שורה שלישית וטיפה בצד, אבל זה לא פגם בצפייה בכלל.

קניות

אני לא הכתובת הנכונה לזה…. אבל כמובן שאפילו אני יודעת שרחוב אוקספורד הוא רחוב הקניות הראשי של לונדון. חנות מוצלחת במיוחד ברחוב הייתה primark שאולי אתם מכירים מערים אירופאיות אחרות. קניתי בגדי תינוקות כי פשוט לא שלטתי בעצמי.
עוד חנות מומלצת גם אם אתם בלי ילדים היא המליס קרוב לכיכר פיקדילי. בערך חמש קומות של צעצועים עם הדגמות חיות של חלק מהמוצרים. גם הרודס נחשבת לתחנת חובה, למרות שרובנו לא נקנה שם, עדיין כיף להסתובב ואולי לטעום קצת שוקולדים או מאפים.
לחובבי הז'אנר כדאי להגיע ל forbidden planet, חנות שכולה מוקדשת למדע בדיוני ופנטזיה, עם קומה שלמה רק לספרי קומיקס.
חנות אחרונה שאציין לביקור מיועדת לחובבי מותג השוקולד של M&M, חנות עצומה שמוקדשת כולה לממתק הזה. בחנות תוכלו לקנות מוצרים ממותגים ואפילו להכין לעצמכם M&M אישיים עם השם או התמונה שלכם!

לא ביקרנו הפעם בכמה אטרקציות מרכזיות כמו London Dungeon, מאדאם טוסו או London eye… כן טיילנו קצת באיזור שבו נמצאים בסמיכות בית ראש הממשלה, הפרלמנט, ביג בן ווסטמינסטר אבי (שלצערנו נכון לעכשיו האיזור בשיפוצים עד 2021).

אוכל!!!!!

כאמור אני בניתי על התחום הזה במיוחד… פעם המטבח הבריטי היה סוג של אוקסימורון, כיום זה עדיין לא מטבח טוב, אבל ללונדון הגיעו מספיק מטבחים אחרים 🙂 . כאשר העיקרי ביניהם הוא ההודי. האגדה אומרת שאם אתם רוצים לאכול אוכל הודי טוב, תסעו ללונדון, לא להודו. לא הייתי בהודו, אבל הייתי במסעדת Dishoom והייתה ארוחה יוצאת מן הכלל עם שירות מושלם ואפילו במחיר הוגן. למסעדה יש כמה סניפים ברחבי לונדון וכנראה בכולם תעמדו בתור אם לא תזמינו שולחן מראש, כדאי. כל המנות היו טובות אך אציין ספציפית את הדאהל (תבשיל עדשים), שגורם לכל דאהל אחר שאכלתי להשתוות למים של ספונג'ה. ב Dishoom הדאהל מבושל 24 שעות למרקם סמיך ואלוהי, אף פעם לא השתמשתי במילים עדשים ואלוהי במשפט עד כה. שימו לב, גם מה שלא חריף במפורש בתפריט עשוי להיות טיפה חריף לבעלי חיך צפון אירופאי… כמוני…

העוברית לעומתי לא התרגשה מהחריפות בכלל… קיבלה את החיך של אבא שלה…

גם אוכל סיני משובח יש בלונדון בשפע, ואין איזור שיותר שופע בו מאשר הצ'יינה טאון של לונדון. לא תצליחו לעבור ברחוב, לראות את הברווזים הצלויים בחלון ושהבטן לא תקרקר לכם. בשעות הצהריים רוב המסעדות יציעו בעיקר דים סאם וכיסונים למיניהם. קשה קצת להמליץ על מסעדה אחת, כי סך הכל כולן יותר טובות מרוב המסעדות הסיניות של פינלנד או ישראל… אכלנו באיזור כמה פעמים, והמסעדה שהכי נהננו בה הייתה Leong’s Legend, היה הכי נעים לשבת בה והמחשבה על הלחמניות המאודות במילוי חזיר ברוטב ברביקיו גורמת לי לרייר ברגע זה.
אבל אוכל אסייתי משובח יש לא רק בצ'יינה טאון, לחווית אכילה ייחודית ומעט יותר חגיגית אני ממליצה בחום להגיע ל Yauatcha (לסניף שבסוהו). לסניף זה (נכון לכתיבת הפוסט) יש כוכב מישלן אחד שהוא הרוויח ביושר, אבל האווירה במסעדה עדיין מאד קלילה וצעירה ואין צורך להתגנדר. לא הזמנו מקום מראש וחבל, כי נתנו לנו להתיישב רק אם נסיים לאכול תוך שעה, מה שאומר שלא דגמתי קינוח (וזה ממש חבל כי הקינוחים שלהם נחשבים גולת הכותרת). כדי לזרז עניינים פשוט בחרנו את כל המנות שסומנו בתפריט כמומלצות, מתוכן הכי אהבנו את הדים סאם האפויים במלית בשר ציד (צבי… נו venison…). אך גם צלעות החזיר המעושנות והברווז הפריך והארומטי (מגיע עם רוטב ופנקייקים) היו פשוט ללקק את האצבעות…

סיום מתוק

נו, איך אני יכולה בלי "קצת" סוכר? האמת שהפעם רימיתי ופשוט חיפשתי סניפים של פטיסרי טובים שכבר טעמתי בפריז ומצאתי סניפים שלהם בלונדון. את Laduree תוכלו למצוא במספר מקומות בלונדון, כמו בקובנט גארדן או בחנות הרודס. לפייר הרמה היו רק מקרונים ושוקולדים בלונדון, אבל הם עדיין המקרונים הכי טובים שאכלתי בחיי. מצאתי לי גם סניף אחד ויחיד של אריק קייזר ברחוב בייקר (חה!) שהתעקשתי לגרור אליו את החצי השני לארוחת בוקר, לדעתי היה שווה את זה 🙂 .
אבל נוספו לרשימת העילית הזו עוד כמה מציאות חדשות. אחת מהן היא Dominique Ansel, ממציא הקרונאט (כלאיים של קרואסון ודונאט). הסניף היחידי בלונדון נמצא קצת מחוץ לאיזור שבו הסתובבנו, לא רחוק מתחנת הרכבת ויקטוריה. דווקא את הקרונט לא טעמתי כי היה רק בטעם ורדים שאני שונאת, אבל טעמתי את הקואין אמאן (מאפה שהוא בצק קרואסון מקורמל) ועוגת קרמל וחמאת בוטנים ונהנתי מאד. האם שווה להגיע עד לשם במיוחד? לא יודעת, תלוי כמה אתם פריקים של פטיסרי… אני שמחה שהלכתי.
עוד מקום נהדר שחבל לפספס הוא  Maitre Choux שמתמחים בכל מה שעשוי מבצק רבוך. כמו בפריז, בחרתי לדגום אקלר וניל ופקאן, הפעם לא התאכזבתי! הטעמים היו עמוקים ורבודים… יחד עם האקלר הזמנתי שוט של שוקו, ושוט בהחלט מספיק, מדובר על שוקו בעוצמה של אספרסו, לא לילדים. יחד עם הקפה והשוקו קיבלנו שוקוטים (פחזניות עם סוכר גבישי) שהיוו דוגמה לאיך פחזנית אמורה להיות.

Afternoon tea… רק שזה שוקו וזה היה בצהריים…

האמת קצת התאכזבתי מהספק המתוקים שלי… אבל למרבה הפלא ההריון דווקא הוריד לי את הסיבולת…   

וואו, נראה לי שזהו… אפשר היה לכתוב עוד המון, במיוחד כי היו המון מקומות שלא התעמקנו בהם בטיול הנוכחי. אבל זה היה הטיול שלנו, והמשקל העודף שנוסף לי העמיס מאד על הרגליים והקשה עלי לעמוד בהספק וסגנון הטיול הרגיל שלנו. אבל זכינו לטייל, להינות מחברתו של השני בלי שלישי שבוכה ברקע, לאכול טוב בלי להקיא ולקחת נשימה עמוקה לפני האתגר הבא בחדר הלידה…

קוּ קוּ, מי שם?

בשעה טובה הגיע המועד השני בחשיבותו בתהליך ההריון (הראשון הוא מועד הלידה כמובן): סקירת מערכות מאוחרת. למה זהו מועד שעומד בקנה אחד עם אירועים הסטוריים כגון הסכם ורסאי? אתם בוודאי שואלים… כי בסקירת המערכות המאוחרת בהריון, סוף סוף הרופאה מעיזה לנחש את מינו של החייזר המתפתח להריונית בבטנה!
באמת שמועד הבדיקה לא יכל להגיע מוקדם מידי… כשהורים ואחיות למיניהן (אתם יודעים מי אתם) שואלים בערך כל יומיים בקוצר רוח: "נו, מתי אמרת שהבדיקה? איך את לא משתגעת כבר???"…. אז האמת שעם כל הרצון לדעת, ויש רצון, אני לא משתגעת מהנושא. כבר החלטתי שאם יש לי פוריטן/נית בבטן שלא רוצה לחשוף איברים מוצנעים, אז ניחא, נגלה בחדר הלידה. הגישה הזו נבעה משתי סיבות:
1. גם עכשיו זה רק ניחוש. ניחוש מושכל של רופאה משכילה, אבל ניחוש.
2. זה רק המין, זה לא המגדר. אז גם כשהרופאה תגיד לי "זה בן" או "זו בת", התשובה הליברלית והסובלנית (כי כזו אני) היא: "בנתיים".

אז בתאריך המיוחל יצאנו לבית החולים הסמוך באיחור ישראלי אופנתי. שמחתי מאד שהפעם, לעומת הסקירה המוקדמת, אני כבר לא צריכה לאגור שתן בכמויות של מיכלית נפט, מה שהקל על הריצה במסדרונות.
הפעם, לעומת הסקירה הקודמת, הרופאה דיברה אנגלית שוטפת. חבל, כבר התחלתי להתרגל לזה שקוראים לרחם שלי בעילגות אוּטוּרוּס… קיפצתי כאיילה על המיטה וחשפתי בטן הריונית לא מרשימה במיוחד. לצערי היא באמת לא הייתה מרשימה, לקבלת קנה מידה של הבטן שלי בשבוע הבדיקה תסתכלו על הבטן שלכם אחרי צלחת חמין. כנראה אצלי הבטן גדלה פנימה, מה שמסביר למה אני מרגישה שהטחול יוצא לי מהגרון.
הבדיקה התנהלה על מי מנוחות, כשהמילים "טוב" ו-"נורמלי" נזרקות להן על ימין ועל שמאל. בדקנו את כל האיברים: מוח, לב, כליות, קיבה… ספרנו אצבעות קטנטנות בכל הידיים והרגליים (ואפילו צילמנו כף רגל אחת בשביל אמא שלי שיש לה פטיש לרגלי תינוקות)… נראה היה שהפרצוף הצליח לגדול קצת לתוך האף הענק שראינו באולטרסאונד הקודם… וקבענו לצאצא עתיד מזהיר בהתעמלות אומנותית כי רוב הזמן הרגליים היו מאחורי הראש, פוריטן/נית כבר לא…

סוף הבדיקה הגיעה והרופאה אומרת "יש לכם עוד שאלות?". הצלחתי לרסן את עצמי מלצעוק "נו באמת גברת, מוח ולב זה טוב ויפה, אבל את יודעת למה באמת באנו!" ורק ענינו שנינו בחיוך : "אההה….מה זה?". "טוב, בואו נבדוק" היא אומרת ומתחילה להזיז את המתמר (הנה למדנו מילה חדשה) על הבטן שלי. אני הופתעתי, בהתחשב בעובדה שהפכנו את הצאצא כמו אומלט וראינו כל מ"מ ממנו, היא עדיין לא יודעת? ואז היא שואלת "מה אתם חושבים?".

עכשיו עצירה לאפקט דרמטי.
מתחילת ההריון אני הימרתי על בן כשהנימוקים שלי היו שאני מרגישה את כרומוזום Y מסתובב לי בדם. קיבלתי חיזוק לכך שבכל החלומות שלי היה בן… אבל מצד שני הוא היה בלונדיני, אז הבנתי שחלומות לוקחים בערבון מוגבל. ברור שזה לא משנה והעיקר שהילד בריא וידה ידה ידה… אבל אם היו נותנים לי כפתור שנותן לי לבחור, הייתי בוחרת בת. מאד יכול להיות ששכנעתי את עצמי שיוולד בן כדי להכין את עצמי מנטלית.
אל ההימור שלי הצטרפו החצי השני ואמא שלי. מצדו השני של המתרס עמדו אבא שלי ואחותי שהתעקשה לדבר על מה שבבטן שלי בגוף נקבה. לשם השעשוע שבעניין בדקתי אמונות תפלות לגבי הריון ואלו התוצאות:
המווווון בחילות – בת
חשק לאוכל מלוח – בן
גובה וצורת הבטן- קשה להגיד, אין בטן
מחסור בפצעונים – בן
לוח שנה סיני – בן

אז הגענו לרגע האמת, הרופאה מסתכלת ואומרת "אני לא רואה את מה שצריך לראות בשביל בן…" אני משערת שברגע זה המחשבה שעברה בראשו של החצי השני שלי היא "טוב אם זה כל כך קטן שאי אפשר לראות את זה אז עדיף שזה בכלל לא קיים". הרופאה סובבה קצת את הזוית ואמרה "כן, ככה נראית בת, לדעתי זו בת". ואני, מרחפת מאושר ועם חיוך שמקיף את כל הראש, חושבת לעצמי "בנתיים…" 🙂

גברת מגונדרת

moi moi