בחילות בוקר (וצהריים… וערב… ולילה…)

כמעט בכל הסרטים ההוליוודים, הדמות הנשית מגלה שהיא בהריון באופן הבא: היא מקיאה באמצע יום העבודה (רצוי בצורה מצחיקה, נגיד בתוך התיק שלה, או על הנעליים של הבוס שלה), מתלוננת לחברה שלה שהיא כנראה חטפה קלקול קיבה או שפעת, החברה צוחקת "אולי את בהריון", קלוז אפ על הפרצוף מוכה ההבנה של ההריונית, פוטומונטאז' של עשרות בדיקות הריון חיוביות.
פה הבחילות וההקאות נגמרות ולא מוזכרות יותר.

לתדהמתי, זה לא חד פעמי וזה לא עובר תוך יום… או אפילו שבוע…. אז נכון, ישנן בנות מזל (תהיו בטוחים ש"בנות מזל" זה לא הכינוי לנשים האלה בראש שלי) שלא יחוו את הבחילות כלל או לפחות לא באופן שישפיע על חייהן באופן דרמטי, אבל ממתי אני ברת מזל באופן מיוחד?
בשבוע הרביעי בערך להריון התלוננתי בתמימותי לבודדות שכבר ידעו על כדור התאים המתפתח לו בבטני: איך זה שאין לי בחילות? רציתי קצת בחילות, הרי להתלונן על בחילות זה חלק מהחוויה, זה כמו לעשות צבא ולא להתלונן על האוכל, מי שמע על דבר שכזה? בנוסף קראתי מחקרים שבחילות בהריון מצביעות על הריון בריא ועובר אינטיליגנט… אז אני מגדלת כנראה את דה וינצ'י הבא…
תוך שבוע הבחילות התחילו ובשבוע השישי להריון התפקוד שלי כבר צנח לאפס, והלוואי שהייתי מגזימה. בשבועיים הבאים הצלחתי לעבור בקושי מהמיטה לספה, הזמן היחידי שהייתי על הרגליים היה כשבין שלוש לחמש פעמים ביום רצתי לשירותים והקאתי את כל מה שלא אכלתי ושתיתי. למזלי כמות ההקאות ירדה אחר כך לפעם אחת ביום אז התייבשות ואשפוז נמנעו ממני.

לאולטרסאונד הפרטי השני (כי בראשון עוד לא שמענו פעימות לב), הגעתי חיוורת ומלמלת לרופאה "אני הולכת למות", והיא מצידה לא הסכימה לעשות הרבה חוץ מלהסתכל עלי במבט מרחם.
בפינלנד לא מאמינים בתרופות למניעת בחילות, הם לא מרגישים שיש מספיק מחקרים שתומכים בסברה שהתרופות לא מזיקות לעובר. אני לא יודעת אם הם פשוט לא מעודכנים, או שבגלל שנולדים פה כל כך מעט ילדים הם מחליטים שלא לקחת שום סיכון מיותר. הרופאה שמחה אבל להציע לי ימי מחלה מעבודה כמה שבא לי (שזה נותן לכם רמז על תנאי העבודה בפינלנד, כיף להיות שכיר), אבל בהתחשב בזה שהבוס שלי עמד שם לידי והוא האבא של הצאצא, לא טרחתי לקחת אותם.
מה שכן הרופאה אמרה, זה את המשפטים המופלאים הבאים: "תאכלי מה שבא לך בלי לחשוב על קלוריות ובריאות" ו- "ניסית לאכול גלידה?". מעולם לא חשבתי שאקבל הנחיה מרופא לאכול גלידה, אשכרה בן אנד ג'רי במרשם רופא, "קחי שני מגנום ביום". החצי השני שמח שסוף סוף הוא יכול לעשות משהו שאולי יעזור, מילא את המקרר בגלידה והתחיל להתמקצע בהכנת מילקשייקים.

עכשיו הסתייגות קלה. גם גלידה וגם כל דבר אחר שאמור לעזור לבחילות בהריון, עוזרים (לפחות במקרה שלי) באופן מינורי במקרה הטוב. קיבלתי לפחות חמש עשרה עצות ממקומות שונים: קרח, להריח לימון, קרקרים, עגבניות, אכילה תכופה, ג'ינג'ר וגלידה כמובן…. חלק מאלו לא עזרו כלל ורק הרעו את המצב (תה ג'ינג'ר), וחלק הקלו ממש מעט. בסופו של דבר גם אם הגלידה הקלה על הבחילה, אחרי שעה בערך גם היא יצאה חזרה החוצה.
מה שהוביל אגב לעבודת סמינריון: "איזה אוכל עדיף להקיא"… ופה אני עוצרת בהסברים למען קוראים שקיבתם רגישה.

קשה לתאר למי שלא חווה בחילות הריון (אהמ, גברים) איך הן מרגישות, כי זה לא כמו קלקול קיבה או בחילה מרכבת הרים. בתקופות הקשות ביותר ההרגשה היא כאילו כל תא ותא בגוף שלך מקיא. מרגישים את הבחילה לא רק בקיבה אלא בכל הגוף, גם בראש, בידיים, בגב ובאף. רמת האומללות מגיעה לזו של כלב נטוש בתחנת דלק בדימונה ויחד איתה מגיעה חרדה איומה: אני יושבת כרגע על הרצפה בשירותים, ראש עמוק באסלה ובוכה (באמת, עם דמעות) שאני רוצה את אמא שלי… איך אני יכולה להיות אמא של מישהו אחר???
אז אמא הגיעה לפינלנד, והרגיעה אותי שגם היא בזמנה שכבה על הספה ככדור מלא רחמים עצמיים ורצתה את אמא שלה, ואז הלכה ועשתה בשבילי את הכביסה (כי ריח של מרכך כביסה גרם לי להקיא, באמת, במשך חודש לבשתי בעיקר בגדים מלוכלכים כי לא סבלתי ריח של בגד נקי).

בניגוד למסורת הישראלית לקרוא לעובר בשם בוטן או קשיו או שאר אגוזים וקטניות, הצאצא המתפתח שלנו קיבל את הכינוי הפיני pöpö שזו מעין מילת סלנג לחיידק, מילה שהייתם משתמשים בה בשיחה עם ילדים, בניגוד לבקטריה או מיקרוב. הכינוי הזה היה נשמע לי מתאים במיוחד: משהו חמוד וקטן מאד שחי לי בגוף ועושה לי בחילה.

בערך כל שבוע הייתה מתנדבת רנדומלית שאמרה לי "אהה את כבר בשבוע X? אז תוך שבוע שבועיים זה נגמר… ", זה המשיך ככה בערך עד שבוע 16. ומה אתם יודעים, האחרונה צדקה (; . לאט לאט ההקאות הגיעו רק לסירוגין ובין הקאה להקאה כבר הצלחתי לעמוד, ללכת, לטוס לישראל, לאכול במסעדה… היום ממרומיי השבוע ה-20 הבחילה מגיעה רק במצבי קיצון כמו חשיפה לריחות ספציפיים, נסיעות ארוכות או ארוחה גדולה מידי, אבל גם היא עוברת מהר ובקלות.

לסיכום, אני חושבת שאם הייתם מספרים לי שלאמא של היטלר גם היו בחילות קשות בהריון הייתי חושבת "אוי מסכנה! מה היא כבר עשתה רע למישהו???"… באמת שזו חוויה שאני לא מאחלת לאף אחת… בעצם באיזשהו מקום אני מקווה שתהיה לי בת ושהיא גם תקבל קצת בחילות אם היא תהיה בהריון, בכל זאת דרוש פה קצת צדק.

moi moi

3=1+1

אז מתברר שבאיזשהו שלב בחייו של אדם, לכל המאוחר אחרי גיל 30, המוח מפסיק לעבוד. ההגיון והשכל הישר נזרקים החוצה מהחלון והחשיבה הלוגית נשטפת באסלה. פתאום רוצים לעשות ילד.
שנים על גבי שנים סינגרתי על א-הורות והרצאתי בלהיטות נגד הוספת עוד אנשים לעולם שנראה שהולך לאבדון…. ואז נשתבשה עלי דעתי. האמת שהראשון שנשתבשה עליו דעתו הוא החצי השני, הוא התחיל עם השטויות הללו… בהתחלה ייחסתי את זה לשעמום, כי סך הכל אם אתה לא אוהב לצפות בהוקי, אז אין בפינלנד עוד הרבה מה לעשות בחורף. אבל החצי נשאר איתן בשגעונו גם אביב, ולכן נאלצתי להקדיש לנושא מחשבה אמיתית. למרבה האירוניה, ככל שמקדישים לנושא הילודה (הפרטית, לא הגלובלית) מחשבה, ככה המחשבה פחות לוקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות.
בקיץ, כשהכל פה פורח ושמח ואופטימי, התקבלה ההחלטה פה אחד להתרבות.

 התעוררה לי בעיה: מה אני יודעת על הריון ולידה? ועוד יותר גרוע: מה אני יודעת על הריון ולידה בפינלנד???? אין ספק שלסיטואציה שהיא גם ככה מחליצה וטעונה רגשית נוספו עוד אלמנטים מלחיצים… אתן לכם דוגמה:
בדיקות גנטיות. בישראל ואפילו בארה"ב, באופן אוטומאטי ופשוט (ברוב המקרים), הולכים לרופא, מספרים לו על תכניותכם להרחיב את התא המשפחתי, מוציאים את עבודת השורשים מכיתה ז' והרופא קובע לכם בדיקת דם שבסופה אחד מכם צוחק על השני שיש לו יותר גנים דפוקים.
בפינלנד התהליך הלך בערך כך: הולכים לפגישה אצל אחות מיילדת, שואלים אותה על בדיקות גנטיות, היא מתבלבלת מהשאלה, חופרים באינטרנט, מוצאים מכון אחד בהלסינקי שעושה בדיקות גנטיות אבל רק לגנים ומחלות של פינים (יש להם אפילפסיה משלהם!), מתקשרים ושואלים אותם אם הם יכולים לבדוק גם מחלות של יהודים, הגנטיקאית שלהם מתפטרת מהלחץ. הלוואי שהייתי צוחקת.
מה שהשאיר אותנו עם האופציה של לבוא לעשות את הבדיקות בארץ באופן פרטי (שנינו כבר לא חברים בקופת חולים בארץ)… אבל אז הבליח לי ניצוץ של גאונות. הבנתי שחצי מהבדיקות בארץ בעצם נשלחות למעבדות בארה"ב, אז יצרתי איתם קשר וגיליתי שאני יכולה לשלוח אליהם את הבדיקה בעצמי! תוך שבוע קיבלתי ערכות עם מבחנות, מצאתי אחות שלקחה מאיתנו דם ושלחתי את הערכות חזרה בFedEx! קל, מהר ואפילו זול יחסית (למורת רוחם של בני המשפחה בארץ שקיוו לסחוט ממני עוד ביקור). כעבור כחודש קיבלתי את התוצאות במייל מוצפן לשמירה על הפרטיות והחצי השני שלי זכה לצחוק עלי שיש לי גן אחד דפוק.

ואז בקול תרועה רמה התחילו הנסיונות ליצירת יורש/ת עצר! למרבה האכזבה של אחד מאיתנו (נחשו מי), שלב הנסיונות היה קצר מאד. כבר בסתיו הבדיקה הראתה שני פסים והשמחה היתה רבה.

כמו שכבר אמרתי, אני לא מבינה כל כך בתהליך ההריון והלידה בישראל, אז בטח ובטח שאני חסרת מושג על כיצד להתנהל פה בפינלנד. וככל שאני מתקדמת בתהליך ומדברת עם יותר נשים אני רואה שבחלק מהמקרים ישנם הבדלים גדולים. נראה שהגישה הכללית להריון בפינלנד היא שמדובר בתהליך טבעי ושמומלץ לשמור את ההתערבויות למינימום, כלומר שכל עוד אין לי תלונות אין לי מה לראות רופא, אני לא חולה. לדוגמה, כאשר התקשרתי לקבוע תור לבדיקת דם, על מנת לאשר את ההריון ולבדוק את תקינותו, האחות בטלפון אמרה: "זה בסדר, אם הבדיקה הביתית חיובית זה מספיק טוב לנו". בעצם הבדיקה הראשונה והאולטרסאונד הראשון שמוצע לכלל הנשים בפינלנד הוא זה של השקיפות העורפית, כלומר שאף אחד כאן במערכת הבריאות הציבורית לא באמת ידע שאני בהריון עד סוף החודש שלישי.
אגב, האולטרסאונד השני (ואולי האחרון) יהיה בבדיקת המערכות המאוחרת בשבוע ה-20, שזה חודש חמישי לאלו ביניכם שלא יודעים הריונית מדוברת.

הפגישות שכן נערכו לי דרך המערכת הציבורית בחודשים הראשונים להריון היו בעיקר לשבת עם אחות מיילדת ולענות על שאלות כגון: איך אני מרגישה עם העובדה שאני בהריון? איך בעלי קיבל את הבשורה? האם הדינמיקה בינינו השתנתה מאז? האם אני חווה אלימות בבית? וכמובן שיכולתי לשאול שאלות ולהעלות חששות משלי. זה הרגיש יותר כמו פגישה עם פסיכולוגית או עובדת סוציאלית מאשר עם רופאה. בסוף הביקור היא נזכרה שאני בכל זאת בעצם יושבת במרפאה ובדקה לי לחץ דם.

img_20181106_112341

"כרטיס אמהות" – מעין דרכון הריון, פנקס ובו כל המידע הרפואי שלי בנוגע להריון

כמובן שאני (ומתברר שהרבה נשים בפינלנד) לא חיכיתי עד לשקיפות העורפית והלכתי לאולטרסאונד ראשון אצל רופאה פרטית, כשרוב הפגישה התעמקה בשאלה: "אבל כמה עוברים את רואה שם???". מצטערת, אבל לעבור מאפס ילדים לשניים נשמע לי כמו קפיצה גדולה מידי… אז אחרי שהכרחתי אותה לבדוק שלוש פעמים קיבלנו את הגושפנקה הרשמית: יש לי ראשן אחד חי בבטן.

מזל טוב!
Onnea!