אז מתברר שבאיזשהו שלב בחייו של אדם, לכל המאוחר אחרי גיל 30, המוח מפסיק לעבוד. ההגיון והשכל הישר נזרקים החוצה מהחלון והחשיבה הלוגית נשטפת באסלה. פתאום רוצים לעשות ילד.
שנים על גבי שנים סינגרתי על א-הורות והרצאתי בלהיטות נגד הוספת עוד אנשים לעולם שנראה שהולך לאבדון…. ואז נשתבשה עלי דעתי. האמת שהראשון שנשתבשה עליו דעתו הוא החצי השני, הוא התחיל עם השטויות הללו… בהתחלה ייחסתי את זה לשעמום, כי סך הכל אם אתה לא אוהב לצפות בהוקי, אז אין בפינלנד עוד הרבה מה לעשות בחורף. אבל החצי נשאר איתן בשגעונו גם אביב, ולכן נאלצתי להקדיש לנושא מחשבה אמיתית. למרבה האירוניה, ככל שמקדישים לנושא הילודה (הפרטית, לא הגלובלית) מחשבה, ככה המחשבה פחות לוקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות.
בקיץ, כשהכל פה פורח ושמח ואופטימי, התקבלה ההחלטה פה אחד להתרבות.
התעוררה לי בעיה: מה אני יודעת על הריון ולידה? ועוד יותר גרוע: מה אני יודעת על הריון ולידה בפינלנד???? אין ספק שלסיטואציה שהיא גם ככה מחליצה וטעונה רגשית נוספו עוד אלמנטים מלחיצים… אתן לכם דוגמה:
בדיקות גנטיות. בישראל ואפילו בארה"ב, באופן אוטומאטי ופשוט (ברוב המקרים), הולכים לרופא, מספרים לו על תכניותכם להרחיב את התא המשפחתי, מוציאים את עבודת השורשים מכיתה ז' והרופא קובע לכם בדיקת דם שבסופה אחד מכם צוחק על השני שיש לו יותר גנים דפוקים.
בפינלנד התהליך הלך בערך כך: הולכים לפגישה אצל אחות מיילדת, שואלים אותה על בדיקות גנטיות, היא מתבלבלת מהשאלה, חופרים באינטרנט, מוצאים מכון אחד בהלסינקי שעושה בדיקות גנטיות אבל רק לגנים ומחלות של פינים (יש להם אפילפסיה משלהם!), מתקשרים ושואלים אותם אם הם יכולים לבדוק גם מחלות של יהודים, הגנטיקאית שלהם מתפטרת מהלחץ. הלוואי שהייתי צוחקת.
מה שהשאיר אותנו עם האופציה של לבוא לעשות את הבדיקות בארץ באופן פרטי (שנינו כבר לא חברים בקופת חולים בארץ)… אבל אז הבליח לי ניצוץ של גאונות. הבנתי שחצי מהבדיקות בארץ בעצם נשלחות למעבדות בארה"ב, אז יצרתי איתם קשר וגיליתי שאני יכולה לשלוח אליהם את הבדיקה בעצמי! תוך שבוע קיבלתי ערכות עם מבחנות, מצאתי אחות שלקחה מאיתנו דם ושלחתי את הערכות חזרה בFedEx! קל, מהר ואפילו זול יחסית (למורת רוחם של בני המשפחה בארץ שקיוו לסחוט ממני עוד ביקור). כעבור כחודש קיבלתי את התוצאות במייל מוצפן לשמירה על הפרטיות והחצי השני שלי זכה לצחוק עלי שיש לי גן אחד דפוק.
ואז בקול תרועה רמה התחילו הנסיונות ליצירת יורש/ת עצר! למרבה האכזבה של אחד מאיתנו (נחשו מי), שלב הנסיונות היה קצר מאד. כבר בסתיו הבדיקה הראתה שני פסים והשמחה היתה רבה.
כמו שכבר אמרתי, אני לא מבינה כל כך בתהליך ההריון והלידה בישראל, אז בטח ובטח שאני חסרת מושג על כיצד להתנהל פה בפינלנד. וככל שאני מתקדמת בתהליך ומדברת עם יותר נשים אני רואה שבחלק מהמקרים ישנם הבדלים גדולים. נראה שהגישה הכללית להריון בפינלנד היא שמדובר בתהליך טבעי ושמומלץ לשמור את ההתערבויות למינימום, כלומר שכל עוד אין לי תלונות אין לי מה לראות רופא, אני לא חולה. לדוגמה, כאשר התקשרתי לקבוע תור לבדיקת דם, על מנת לאשר את ההריון ולבדוק את תקינותו, האחות בטלפון אמרה: "זה בסדר, אם הבדיקה הביתית חיובית זה מספיק טוב לנו". בעצם הבדיקה הראשונה והאולטרסאונד הראשון שמוצע לכלל הנשים בפינלנד הוא זה של השקיפות העורפית, כלומר שאף אחד כאן במערכת הבריאות הציבורית לא באמת ידע שאני בהריון עד סוף החודש שלישי.
אגב, האולטרסאונד השני (ואולי האחרון) יהיה בבדיקת המערכות המאוחרת בשבוע ה-20, שזה חודש חמישי לאלו ביניכם שלא יודעים הריונית מדוברת.
הפגישות שכן נערכו לי דרך המערכת הציבורית בחודשים הראשונים להריון היו בעיקר לשבת עם אחות מיילדת ולענות על שאלות כגון: איך אני מרגישה עם העובדה שאני בהריון? איך בעלי קיבל את הבשורה? האם הדינמיקה בינינו השתנתה מאז? האם אני חווה אלימות בבית? וכמובן שיכולתי לשאול שאלות ולהעלות חששות משלי. זה הרגיש יותר כמו פגישה עם פסיכולוגית או עובדת סוציאלית מאשר עם רופאה. בסוף הביקור היא נזכרה שאני בכל זאת בעצם יושבת במרפאה ובדקה לי לחץ דם.
"כרטיס אמהות" – מעין דרכון הריון, פנקס ובו כל המידע הרפואי שלי בנוגע להריון
כמובן שאני (ומתברר שהרבה נשים בפינלנד) לא חיכיתי עד לשקיפות העורפית והלכתי לאולטרסאונד ראשון אצל רופאה פרטית, כשרוב הפגישה התעמקה בשאלה: "אבל כמה עוברים את רואה שם???". מצטערת, אבל לעבור מאפס ילדים לשניים נשמע לי כמו קפיצה גדולה מידי… אז אחרי שהכרחתי אותה לבדוק שלוש פעמים קיבלנו את הגושפנקה הרשמית: יש לי ראשן אחד חי בבטן.
מזל טוב!
Onnea!
יום בחייה של "נפולת של נמושות" 