המטבח הפיני חוזר

טוב, אז הסתכלתי על הסטטיסטיקות של הבלוג שלי, ומשום מה הדף הכי נצפה הוא "המטבח הפיני". מאיפה הסקרנות הזו לקולינריה פינית? אין לי מושג, אבל עם נתונים לא מתווכחים. בנוסף אני מרגישה רע שכתבתי בסוף אותו פוסט שאמשיך לכתוב בנושא ואז עברתי רק לכתוב על עצמי, כאילו אני מעניינת… אז באיחור אופנתי של שבע שנים בערך, להלן חלק שני (אחרון?) בנושא:

נתחיל בזמני הארוחות
בשעה 11 בבוקר, הפיני הממוצע יושב לארוחת צהריים. לא ארוחת בוקר מאוחרת. לא בראנץ'. אפילו לא ארוחת צהריים מוקדמת שכן זו תיקבע לשעה 10. אם הפיני התחיל לעבוד בשעה 9, הרי שאחרי שעתיים זה כבר זמן להפסקה, לפני שהראש הבלונדיני שלו מתפוצץ. אל תדאגו, הוא יאכל עוד משהו קטן בסביבות 14, כדי שיחזיק אותו עד ארוחת ערב ב-17. בשעה 19 כבר חלק מהמסעדות נסגרות. פינים המציאו עוד ארוחה לפני השינה, בדרך כלל דייסת שיבולת שועל או פרוסת לחם שיפון.

תפריט לפי ימי השבוע
יום שלישי שמור לפי המסורת למרק אפונה ואותו פנקייק בתנור שאיזכרתי בפוסט הקודם, עדיין תמצאו מוסדות שמרניים (קפיטריות, בתי ספר, צבא…) שממשיכים להגיש אותם בכל יום שלישי.
יצרני הפיצה הקפואה לקחו יוזמה והמציאו את "שישי-פיצה" כדי להעלות מכירות. את התועבה שהיא פיצה עם אננס ושינקן אני לא יודעת מי המציא. אגב פיצה, בכל חור בפינלנד תמצאו מקומות בשם "פיצה-קבב". כש"בני דודינו" מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה התחילו להגר לאירופה, הם חשבו לעצמם במה לעסוק… אה! שווארמה!… אבל שווארמה אמיתית זה עניין יקר במדינות קרות ולכן הוחלט להמיר אותה במה שאפשר רק לתאר כ "לוף על שיפוד". לביזיון הזה משום מה קוראים קבב. ובגלל שכולם אוהבים פיצה, ולא צריך להיות רושפלד כדי להכין משהו שניתן לקרוא לו (באופן ליברלי) פיצה, הוחלט להוסיף גם פיצות זולות במיוחד לתפריט. הקטסטרופה האמיתית היא כאשר התחילו לשלב בין השניים: פיצה מעפנה עם פרוסות לוף דקות. הו האימה!
ולקינוח "יום ממתקים", כל משפחה קובעת לה יום, לרוב שישי או שבת, ואז לילדים מותר לקנות שקית ממתקים עצומה שאמורה להספיק לסופ"ש. האמת שעל ממתקים יש הרבה מה להגיד, אז:

ממתקים
פינים מתים על ממתקים. סוכריות גומי, שוקולד… חיבה מיוחדת שמורה לכל דבר עם לקריץ. בכל חנות גדולה תמצאו קיר עם ממתקים שאפשר לקנות לפי משקל, כולל בבתי הקולנוע. כן כן, כשפינים יושבים לראות סרט בקולנוע, ואפילו בטלויזיה בבית, הם לא מסתפקים בפוקורן ומוסיפים נחשי גומי, סוכריות ג'לי, טופי, פאדג' וכיוצא בזה. חברות הממתקים משווקות שקיות ספציפית לנשנוש מול הטלוויזיה. אמרתי לקריץ ואוסיף שהפינים אוהבים מאד גם "לקריץ מלוח" שבפינית נקרא salmiakki, אכן זה קיים, לכו תבינו….
אגב גם גלידות הן חלק מהתפריט הפיני. בקיץ צצים להם דוכני גלידה בכל פינה. לא מוזר בכלל לראות חבורה של גברתנים מסוקסים שלכל אחד מהם גביע גלידה ביד. בהחלט לא נישה לנשים וילדים!

בשר ודגים
אפשר למצוא את כל סוגי הבשר, אבל הבשר העיקרי שנמכר הוא חזיר (בעיקר אותו שינקן מהפיצה) ואפילו אפשר חזיר בר. כבש הרבה יותר קשה להשיג, מלבד בתקופת חג הפסחא שאז כבש נאכל באופן מסורתי לארוחת החג (מעתיקנים). לעומת זאת די בקלות אפשר להשיג בשר אייל צפוני. לאלו שרוצים לסמן וי על אכילת חיות שונות ומשונות, תוכלו לאכול בפינלנד באחת ממסעדות Harald במדינה, האוכל לא ממש זול ולא מה שנקרא משובח, אבל האווירה והתפריט מבדרים בהחלט.
רוב הדגים שנאכלים הם דגי נהרות ואגמים. אחד הדגים היותר נפוצים הוא כמובן הסלמון (אך לשם הדיוק נציין שזו טרוטה). פינים אוהבים אותו בכל וריאציה, כשאחת הפופולריות היא עישון חם (לעומת לקס שהוא עישון קר). עוד דגים פופולרים הם ההרינג שמוגש בעיקר כבוש ועוד דגים קטנים שבאנגלית נקראים vendace ומטגנים אותם שלמים מרופדים בקמח שיפון. בנמל הלסינקי לדוגמה תמצאו דוכנים שמוכרים מנות דגים שכאלה – מומלץ.

ארוחה פינית קלאסית – מרק סלמון (עם המון שמנת וחמאה) ופרוסת לחם שיפון עם סלט ביצים (בפינלנד המיונז מוחלף בחמאה)

פירות יער
עונת השיא שלהם היא כמובן הקיץ, אבל דואגים לאספקה (בעיקר קפואה) גם בחורף. תותי שדה מגדלים כמובן בשדות, אבל ביער (ופה כל מקום זה קצת יער)  צומחים גם תותי יער קטנטנים שאפשר לקטוף חופשי. גם פטל צומח למכביר, אבל האהובה עלי מכולם היא האוכמניה האירופאית. הן יותר קטנות וכהות מאלו האמריקאיות ולטעמי יותר טעימות. גם האוכמניות צומחות בשפע כמעט בכל מקום ובקיץ ממש כיף ללכת ולקטוף אוכמניות מכל הבא ליד. עוגה בחושה שעליה מפזרים לפני האפיה אוכמניות שכאלה היא עוגה פופולרית לקיץ (מוגשת עם רוטב וניל).

אוכמניות ופטל שנקטפו ביער. מומלץ לשטוף במים עם מעט חומץ ולהקפיא

אפונה
הקיץ מביא איתו גם תרמילים של אפונה שנמכרים בשווקים ובחנויות האוכל לפי משקל. אז יושבים להם הפינים על הספה/בחצר/בתחנת האוטובוס, פותחים תרמילים כמו פיצוחים ואוכלים אפונה מתוקה טריה.

שיבולת שועל
הדגן המועדף אחרי השיפון. בדייסה, לחם, עוגיות, גלידה, חלב, לקריץ… אין מקום שאי אפשר לדחוף אליו קצת (או הרבה) שיבולת שועל!

וכמובן: ירקות שורש
כל מה שיכול לגדול מתחת לאדמה איפה שבטוח מהאוויר הקפוא וכל מה שנשמר די בקלות בתקופת החורף הארוכה. תפוחי אדמה, גזר, לפת, סלק… בחג המולד נהוג לאכול פשטידות של ירקות שורש באפייה ארוכה בחום נמוך.

חג מולד ראשון שלנו – פשטידת תפוחי אדמה וצלעות חזיר (כי שינקן זה יבש ומשעמם)

טוב, זהו לבנתיים… יש לכם קצת הבנה למה לצפות לאכול אם אי פעם תגיעו לפה, או השראה אם בא לכם לעשות ארוחת ערב בסגנון נורדי.

בתאבון!

סוציאליזם אמהי

פינלנד נבחרת כל שנה, בכמעט כל מדד, בעשיריה הפותחת של המדינות הטובות ביותר לאמהות וילדים. כמה אירוני שהיא גם נחשבת לאחת המדינות עם שיעור הילדוה הנמוך ביותר… מצד שני זה רק הגיוני, המטרה של המדיניות הנדיבה כלפי אמהות היא לעודד ילודה, מה גם שלא חכמה לתת הטבות כשמדובר במעט אנשים שזקוקים להן…
מדוע היא נבחרת למדינה טובה לאמהות? כי כל אמא ואבא מקבלים חופשת לידה בתשלום שיכולה להמשך לחודשים רבים והילד עצמו גם מקבל קצבה כמובן. אז למען המתעניינים והמתעניינות בנושא התנאים הסוציאליים של הורים וילדים בפינלנד, להלן פירוט קצר יחסית ועדכני (לשנת 2019). מתנצלת אם הפוסט הפעם קצת משעמם ויבש, אנסה לתבל אותו קצת…

חופשת לידה לאם 

החופשה הזו תקפה רק לאמא, לא לאבא, כשההגיון הוא שהאם היא זו שהרגע דחפה בן אדם קטן מתוך האיברים המוצנעים שלה וזה דורש זמן התאוששות. בנוסף כמובן שהשאיפה היא שהאם תמשיך להניק כמה שיותר. זמן חופשת הלידה של האם הוא 105 ימי עבודה (כלומר שלא סופרים את ימי שבת וראשון וחגים), בחישוב גס מדובר על כ-4 חודשים. מתי יוצאים לחופשת הלידה? מותר לצאת לחופשת הלידה כבר 50 יום לפני תאריך הלידה המשוער וחייבים להתחיל אותה לפחות 30 יום לפני. אם האם לעתיד עובדת בכור הגרעיני בדימונה (שלא באמת קיים, אני הרגע המצאתי את זה… אהמ…) או בעבודה מסוכנת לעובר היא יכולה להתחיל חופשת לידה מיוחדת כבר לפני.

במהלך החופשה היא מקבלת קצבת אמהות. קצת קשה להסביר איך מחשבים את גובה הקצבה, מכיוון שהיא אינה קבועה, אלא תלויה בהכנסות ובסטטוס של האם בתקופה שלפני חופשת הלידה: עובדת, עצמאית, סטודנטית, מובטלת…. ואם היתה קפיצה חריגה בהכנסה בתקופה האחרונה ועוד דברים מסובכים שכאלה. אבל בכל מקרה המינימום ליום הוא 27.86 יורו ליום עבודה. את ההחלטה לפי איזה מחשבון לעבוד "הביטוח הלאומי" הפיני מחליט, הם טוענים שהם בוחרים את האופציה שהכי מיטיבה עם האם… אין לי ברירה אלא להאמין להם. האם יכולה להמשיך לעבוד או ללמוד בתקופה זו, אבל כמובן שזה ישפיע על גודל הקצבה.

חופשת לידה לאב

אבא לא נקרע, אבא לא נח. אבל לאבא מגיע לקבל קצת זמן איכות עם הילד ועם אמא… חופשת הלידה של האב נמשכת 54 ימי עבודה שזה 2-3 חודשים… אבל… רק 18 יום מתוכם יכולים להיות חופפים לאלו של האם. כלומר שאם אמא נשארת עם הילד בבית, לאבא מותר להיות איתם 18 ימי עבודה, קצת פחות מחודש… זה עדיין נדיב. את ימי החופשה הללו ניתן לקחת מתי שרוצים עד שהילד מגיע לגיל שנתיים.
הבעיה היא שאם אמא רוצה לשאוב חלב במשרד ושאבא ישאר עם החיתולים, אז בעצם תקופת הטיפול בילד היא משמעותית יותר קצרה… אחד הנושאים שעלו בבחירות האחרונות זה להשוות את החופשות הללו, נראה לאן זה יתפתח.
מבחינת הקצבה שהאב מקבל בתקופה זו, גם פה החישוב הוא תלוי הכנסה, והמינמום הוא זהה לקצבה של האם.

חופשת הורות

אחרי ששתי ה"חופשות" הקודמות נגמרו, עברנו לחופשה הבאה שהיא "חופשת הורות" והיא מוצעת לכל אחד מן ההורים. אפשרי אפילו לחלק אותה איך שרוצים: אמא בבית בימי שני ורביעי ואבא שאר השבוע, או להיפך.. או איך שרוצים! אפשר אפילו לעשות חצאי ימים: אמא משמרת בוקר ואבא משמרת לילה. זה פשוט דורש מילוי פרטני ואנאלי של טפסי שעות עבודה…
אורך החופשה הזו היא 158 ימי עבודה, שזה כחצי שנה. בכל מקרה החופשה נגמרת כשהעולל בן 9 חודשים.
גם בתקופה זו מקבלים קצבה זהה לזו שקיבלתם עד עכשיו שמחושבת לפי רמת ההכנסה. וכאמור המינמום הוא עדיין 27.86 יורו ליום.

עוד משהו?

ברור… אחרי שהילד בן 9 חודשים אפשר להגיש בקשה ל "קצבת טיפול בילד בבית". אם בוחרים להשאר עם הילד בבית ולא להכניס אותו לפעוטון או מסגרת כלשהי עד גיל 3 אז אפשר לקבל קצבה לשם הטיפול בו. פה לא כל הקצבה מושפעת מההכנסה אלא מורכבת מסכום קבוע של 338€ לחודש ועוד סכום כלשהו שכן מושפע מגודל ההכנסה, והוא עד 180€. זהו סכום נמוך יחסית, ביחס לקצבאות הקודמות או ביחס לדמי אבטלה, המטרה כמובן שהילד כן יכנס למסגרת ואמא תחזור להיות חלק מהחברה היצרנית.

עכשיו בוודאי סיימנו…

לא בדיוק…. כאשר הילד נולד ניתן לבחור בין שתי אופציות: מענק נטול מס של 170€ או את קופסת התינוק המפורסמת! מעטים מאד לוקחים את הכסף במקום הקופסה, גם כי היא פשוט שווה  כספית יותר וגם כי זה פאקינג מגניב.
הקופסה מכילה מגוון מוצרים בסיסיים שתינוק צריך: בגדים, מצעים, מברשות, מדחומים, ספר, בובה… וגם כמה מוצרים חיוניים לאם (רפידות הנקה וקרם פטמות) ולאב (קונדומים… נשבעת) וכדומה… סוג המוצרים נשאר פחות או יותר זהה כל שנה, אבל העיצובים משתנים, אם נגיד שנה שעברה קיבלו בובת כלב, אז השנה מקבלים בובת ארנב. בנוסף, בתוך הארגז מגיע מזרון קשיח, ניתן בהחלט להשכיב את הגוש המצווח שלכם לישון שם! רבים עושים זאת! אמנם פחות ופחות אנשים מרגישים בנוח עם המחשבה שיורש העצר שלהם ישן בתוך קופסת קרטון כמו חתול רחוב, אבל: א. מדובר על קופסה אסטתית ומעוצבת  ב. מחקרים בדקו ומדובר על פתרון בטוח מאד מבחינת סיכון למוות בעריסה.
הרציונל מאחורי הקופסה: לכל אזרח מגיעה התחלה שווה.

קופסת תינוק לשנת 2019 (חלקית, הגיעו עוד המון בגדים שפשוט לא נכנסו לתמונה)

אבל זהו, נכון?

אז עכשיו הגענו לקצבה של הילד עצמו. לכל ילד עד גיל 17 שמתגורר בפינלנד מגיעה קצבת ילדים חודשית. לעומת הקצבאות הקודמות, הקצבה הזו היא Tax Free. ההורים (או אפוטרופוס כלשהו) מקבלים את הקצבה עד שהילד בן 15, אז אפשר אם רוצים להעביר את הקצבה ישירות לילד. פה כמובן הסכום קבוע (אני מעגלת את המספרים לנוחיותי):
ילד אחד – 95 יורו
ילד שני – 105 יורו
ילד שלישי – 134 יורו
ילד רביעי – 153 יורו
ילד חמישי ומעלה – 173 יורו
אז אם יש לי שני ילדים אני מקבלת 200 יורו בחודש, ואם אני מלי גרין (אם ל-11 כותבת ב ynet) אני מקבלת כ-1700 יורו בחודש, בתנאי שאף אחד מהילדים עוד לא בן 17…

די!!!!

אז מבחינת המדינה די… בערך… כי אם מדובר במשפחה חד הורית או במקרה סעד כזה או אחר תהיה תוספת.  חוץ מזה כמובן שרשויות מוניציפליות מסויימות יכולות להוסיף על כל זה אם הן מרגישות צורך. פה ושם מגיע לעיתון דיווח על עיירה קטנה ונידחת שמבקשת להגדיל את האוכלוסיה הצעירה ומוסיפה עוד קצבאות ילדים ומענקי לידה, אבל זה מאד נקודתי.
כאשר גרתי באיזור מסוים של פינלנד, נוסעי אוטובוס עירוני עם תינוק בעגלה נסעו בחינם. באופן חשוד מאד היו הרבה נוסעים (שאגב לא היו ממוצא פיני, סליחה שאני לא פוליטיקלי קורקט) שעלו עם עגלה מכוסה בשמיכה ככה שאי אפשר לראות אם יש בפנים תינוק…
לאלו שהנושא ממש בוער בעצמותיהם, הנה קישור לאתר של "הביטוח הלאומי הפיני", עם הסברים בסיסיים באנגלית כולל ציר זמן.

moi moi

בחילות בוקר (וצהריים… וערב… ולילה…)

כמעט בכל הסרטים ההוליוודים, הדמות הנשית מגלה שהיא בהריון באופן הבא: היא מקיאה באמצע יום העבודה (רצוי בצורה מצחיקה, נגיד בתוך התיק שלה, או על הנעליים של הבוס שלה), מתלוננת לחברה שלה שהיא כנראה חטפה קלקול קיבה או שפעת, החברה צוחקת "אולי את בהריון", קלוז אפ על הפרצוף מוכה ההבנה של ההריונית, פוטומונטאז' של עשרות בדיקות הריון חיוביות.
פה הבחילות וההקאות נגמרות ולא מוזכרות יותר.

לתדהמתי, זה לא חד פעמי וזה לא עובר תוך יום… או אפילו שבוע…. אז נכון, ישנן בנות מזל (תהיו בטוחים ש"בנות מזל" זה לא הכינוי לנשים האלה בראש שלי) שלא יחוו את הבחילות כלל או לפחות לא באופן שישפיע על חייהן באופן דרמטי, אבל ממתי אני ברת מזל באופן מיוחד?
בשבוע הרביעי בערך להריון התלוננתי בתמימותי לבודדות שכבר ידעו על כדור התאים המתפתח לו בבטני: איך זה שאין לי בחילות? רציתי קצת בחילות, הרי להתלונן על בחילות זה חלק מהחוויה, זה כמו לעשות צבא ולא להתלונן על האוכל, מי שמע על דבר שכזה? בנוסף קראתי מחקרים שבחילות בהריון מצביעות על הריון בריא ועובר אינטיליגנט… אז אני מגדלת כנראה את דה וינצ'י הבא…
תוך שבוע הבחילות התחילו ובשבוע השישי להריון התפקוד שלי כבר צנח לאפס, והלוואי שהייתי מגזימה. בשבועיים הבאים הצלחתי לעבור בקושי מהמיטה לספה, הזמן היחידי שהייתי על הרגליים היה כשבין שלוש לחמש פעמים ביום רצתי לשירותים והקאתי את כל מה שלא אכלתי ושתיתי. למזלי כמות ההקאות ירדה אחר כך לפעם אחת ביום אז התייבשות ואשפוז נמנעו ממני.

לאולטרסאונד הפרטי השני (כי בראשון עוד לא שמענו פעימות לב), הגעתי חיוורת ומלמלת לרופאה "אני הולכת למות", והיא מצידה לא הסכימה לעשות הרבה חוץ מלהסתכל עלי במבט מרחם.
בפינלנד לא מאמינים בתרופות למניעת בחילות, הם לא מרגישים שיש מספיק מחקרים שתומכים בסברה שהתרופות לא מזיקות לעובר. אני לא יודעת אם הם פשוט לא מעודכנים, או שבגלל שנולדים פה כל כך מעט ילדים הם מחליטים שלא לקחת שום סיכון מיותר. הרופאה שמחה אבל להציע לי ימי מחלה מעבודה כמה שבא לי (שזה נותן לכם רמז על תנאי העבודה בפינלנד, כיף להיות שכיר), אבל בהתחשב בזה שהבוס שלי עמד שם לידי והוא האבא של הצאצא, לא טרחתי לקחת אותם.
מה שכן הרופאה אמרה, זה את המשפטים המופלאים הבאים: "תאכלי מה שבא לך בלי לחשוב על קלוריות ובריאות" ו- "ניסית לאכול גלידה?". מעולם לא חשבתי שאקבל הנחיה מרופא לאכול גלידה, אשכרה בן אנד ג'רי במרשם רופא, "קחי שני מגנום ביום". החצי השני שמח שסוף סוף הוא יכול לעשות משהו שאולי יעזור, מילא את המקרר בגלידה והתחיל להתמקצע בהכנת מילקשייקים.

עכשיו הסתייגות קלה. גם גלידה וגם כל דבר אחר שאמור לעזור לבחילות בהריון, עוזרים (לפחות במקרה שלי) באופן מינורי במקרה הטוב. קיבלתי לפחות חמש עשרה עצות ממקומות שונים: קרח, להריח לימון, קרקרים, עגבניות, אכילה תכופה, ג'ינג'ר וגלידה כמובן…. חלק מאלו לא עזרו כלל ורק הרעו את המצב (תה ג'ינג'ר), וחלק הקלו ממש מעט. בסופו של דבר גם אם הגלידה הקלה על הבחילה, אחרי שעה בערך גם היא יצאה חזרה החוצה.
מה שהוביל אגב לעבודת סמינריון: "איזה אוכל עדיף להקיא"… ופה אני עוצרת בהסברים למען קוראים שקיבתם רגישה.

קשה לתאר למי שלא חווה בחילות הריון (אהמ, גברים) איך הן מרגישות, כי זה לא כמו קלקול קיבה או בחילה מרכבת הרים. בתקופות הקשות ביותר ההרגשה היא כאילו כל תא ותא בגוף שלך מקיא. מרגישים את הבחילה לא רק בקיבה אלא בכל הגוף, גם בראש, בידיים, בגב ובאף. רמת האומללות מגיעה לזו של כלב נטוש בתחנת דלק בדימונה ויחד איתה מגיעה חרדה איומה: אני יושבת כרגע על הרצפה בשירותים, ראש עמוק באסלה ובוכה (באמת, עם דמעות) שאני רוצה את אמא שלי… איך אני יכולה להיות אמא של מישהו אחר???
אז אמא הגיעה לפינלנד, והרגיעה אותי שגם היא בזמנה שכבה על הספה ככדור מלא רחמים עצמיים ורצתה את אמא שלה, ואז הלכה ועשתה בשבילי את הכביסה (כי ריח של מרכך כביסה גרם לי להקיא, באמת, במשך חודש לבשתי בעיקר בגדים מלוכלכים כי לא סבלתי ריח של בגד נקי).

בניגוד למסורת הישראלית לקרוא לעובר בשם בוטן או קשיו או שאר אגוזים וקטניות, הצאצא המתפתח שלנו קיבל את הכינוי הפיני pöpö שזו מעין מילת סלנג לחיידק, מילה שהייתם משתמשים בה בשיחה עם ילדים, בניגוד לבקטריה או מיקרוב. הכינוי הזה היה נשמע לי מתאים במיוחד: משהו חמוד וקטן מאד שחי לי בגוף ועושה לי בחילה.

בערך כל שבוע הייתה מתנדבת רנדומלית שאמרה לי "אהה את כבר בשבוע X? אז תוך שבוע שבועיים זה נגמר… ", זה המשיך ככה בערך עד שבוע 16. ומה אתם יודעים, האחרונה צדקה (; . לאט לאט ההקאות הגיעו רק לסירוגין ובין הקאה להקאה כבר הצלחתי לעמוד, ללכת, לטוס לישראל, לאכול במסעדה… היום ממרומיי השבוע ה-20 הבחילה מגיעה רק במצבי קיצון כמו חשיפה לריחות ספציפיים, נסיעות ארוכות או ארוחה גדולה מידי, אבל גם היא עוברת מהר ובקלות.

לסיכום, אני חושבת שאם הייתם מספרים לי שלאמא של היטלר גם היו בחילות קשות בהריון הייתי חושבת "אוי מסכנה! מה היא כבר עשתה רע למישהו???"… באמת שזו חוויה שאני לא מאחלת לאף אחת… בעצם באיזשהו מקום אני מקווה שתהיה לי בת ושהיא גם תקבל קצת בחילות אם היא תהיה בהריון, בכל זאת דרוש פה קצת צדק.

moi moi

3=1+1

אז מתברר שבאיזשהו שלב בחייו של אדם, לכל המאוחר אחרי גיל 30, המוח מפסיק לעבוד. ההגיון והשכל הישר נזרקים החוצה מהחלון והחשיבה הלוגית נשטפת באסלה. פתאום רוצים לעשות ילד.
שנים על גבי שנים סינגרתי על א-הורות והרצאתי בלהיטות נגד הוספת עוד אנשים לעולם שנראה שהולך לאבדון…. ואז נשתבשה עלי דעתי. האמת שהראשון שנשתבשה עליו דעתו הוא החצי השני, הוא התחיל עם השטויות הללו… בהתחלה ייחסתי את זה לשעמום, כי סך הכל אם אתה לא אוהב לצפות בהוקי, אז אין בפינלנד עוד הרבה מה לעשות בחורף. אבל החצי נשאר איתן בשגעונו גם אביב, ולכן נאלצתי להקדיש לנושא מחשבה אמיתית. למרבה האירוניה, ככל שמקדישים לנושא הילודה (הפרטית, לא הגלובלית) מחשבה, ככה המחשבה פחות לוקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות.
בקיץ, כשהכל פה פורח ושמח ואופטימי, התקבלה ההחלטה פה אחד להתרבות.

 התעוררה לי בעיה: מה אני יודעת על הריון ולידה? ועוד יותר גרוע: מה אני יודעת על הריון ולידה בפינלנד???? אין ספק שלסיטואציה שהיא גם ככה מחליצה וטעונה רגשית נוספו עוד אלמנטים מלחיצים… אתן לכם דוגמה:
בדיקות גנטיות. בישראל ואפילו בארה"ב, באופן אוטומאטי ופשוט (ברוב המקרים), הולכים לרופא, מספרים לו על תכניותכם להרחיב את התא המשפחתי, מוציאים את עבודת השורשים מכיתה ז' והרופא קובע לכם בדיקת דם שבסופה אחד מכם צוחק על השני שיש לו יותר גנים דפוקים.
בפינלנד התהליך הלך בערך כך: הולכים לפגישה אצל אחות מיילדת, שואלים אותה על בדיקות גנטיות, היא מתבלבלת מהשאלה, חופרים באינטרנט, מוצאים מכון אחד בהלסינקי שעושה בדיקות גנטיות אבל רק לגנים ומחלות של פינים (יש להם אפילפסיה משלהם!), מתקשרים ושואלים אותם אם הם יכולים לבדוק גם מחלות של יהודים, הגנטיקאית שלהם מתפטרת מהלחץ. הלוואי שהייתי צוחקת.
מה שהשאיר אותנו עם האופציה של לבוא לעשות את הבדיקות בארץ באופן פרטי (שנינו כבר לא חברים בקופת חולים בארץ)… אבל אז הבליח לי ניצוץ של גאונות. הבנתי שחצי מהבדיקות בארץ בעצם נשלחות למעבדות בארה"ב, אז יצרתי איתם קשר וגיליתי שאני יכולה לשלוח אליהם את הבדיקה בעצמי! תוך שבוע קיבלתי ערכות עם מבחנות, מצאתי אחות שלקחה מאיתנו דם ושלחתי את הערכות חזרה בFedEx! קל, מהר ואפילו זול יחסית (למורת רוחם של בני המשפחה בארץ שקיוו לסחוט ממני עוד ביקור). כעבור כחודש קיבלתי את התוצאות במייל מוצפן לשמירה על הפרטיות והחצי השני שלי זכה לצחוק עלי שיש לי גן אחד דפוק.

ואז בקול תרועה רמה התחילו הנסיונות ליצירת יורש/ת עצר! למרבה האכזבה של אחד מאיתנו (נחשו מי), שלב הנסיונות היה קצר מאד. כבר בסתיו הבדיקה הראתה שני פסים והשמחה היתה רבה.

כמו שכבר אמרתי, אני לא מבינה כל כך בתהליך ההריון והלידה בישראל, אז בטח ובטח שאני חסרת מושג על כיצד להתנהל פה בפינלנד. וככל שאני מתקדמת בתהליך ומדברת עם יותר נשים אני רואה שבחלק מהמקרים ישנם הבדלים גדולים. נראה שהגישה הכללית להריון בפינלנד היא שמדובר בתהליך טבעי ושמומלץ לשמור את ההתערבויות למינימום, כלומר שכל עוד אין לי תלונות אין לי מה לראות רופא, אני לא חולה. לדוגמה, כאשר התקשרתי לקבוע תור לבדיקת דם, על מנת לאשר את ההריון ולבדוק את תקינותו, האחות בטלפון אמרה: "זה בסדר, אם הבדיקה הביתית חיובית זה מספיק טוב לנו". בעצם הבדיקה הראשונה והאולטרסאונד הראשון שמוצע לכלל הנשים בפינלנד הוא זה של השקיפות העורפית, כלומר שאף אחד כאן במערכת הבריאות הציבורית לא באמת ידע שאני בהריון עד סוף החודש שלישי.
אגב, האולטרסאונד השני (ואולי האחרון) יהיה בבדיקת המערכות המאוחרת בשבוע ה-20, שזה חודש חמישי לאלו ביניכם שלא יודעים הריונית מדוברת.

הפגישות שכן נערכו לי דרך המערכת הציבורית בחודשים הראשונים להריון היו בעיקר לשבת עם אחות מיילדת ולענות על שאלות כגון: איך אני מרגישה עם העובדה שאני בהריון? איך בעלי קיבל את הבשורה? האם הדינמיקה בינינו השתנתה מאז? האם אני חווה אלימות בבית? וכמובן שיכולתי לשאול שאלות ולהעלות חששות משלי. זה הרגיש יותר כמו פגישה עם פסיכולוגית או עובדת סוציאלית מאשר עם רופאה. בסוף הביקור היא נזכרה שאני בכל זאת בעצם יושבת במרפאה ובדקה לי לחץ דם.

"כרטיס אמהות" – מעין דרכון הריון, פנקס ובו כל המידע הרפואי שלי בנוגע להריון

כמובן שאני (ומתברר שהרבה נשים בפינלנד) לא חיכיתי עד לשקיפות העורפית והלכתי לאולטרסאונד ראשון אצל רופאה פרטית, כשרוב הפגישה התעמקה בשאלה: "אבל כמה עוברים את רואה שם???". מצטערת, אבל לעבור מאפס ילדים לשניים נשמע לי כמו קפיצה גדולה מידי… אז אחרי שהכרחתי אותה לבדוק שלוש פעמים קיבלנו את הגושפנקה הרשמית: יש לי ראשן אחד חי בבטן.

מזל טוב!
Onnea!

 

I like to move it move it

אז בשעה טובה ומוצלחת עברנו דירה לראשונה בפינלנד! למזלי יש לי המון נסיון במעברי דירה, עברתי כבר כ-11 פעמים, זו היתה הפעם ה-12! בין המעברים הללו יש כמובן את המעבר מישראל לפינלנד, אבל הלוגיסטיקה שלו היתה קצת שונה. שאר המעברים התרחשו בישראל ולכן המעבר הנוכחי היה מאתגר למדי.

נתחיל מחיפוש הדירה….
בפינלנד נפוץ השימוש במתווכים, כלומר שברוב המקרים, הדרך היחידה לדעת על דירה ספציפית להשכרה זה לחפש בלוחות של סוכנויות התיוך. אני, אדם הגיוני ובר דעת, חשבתי שזה דווקא די נוח, כלומר, ככה אני אוכל להגיע למשרד תיווך, להגיד להם איזו מן דירה אני מחפשת (על כל הדרישות הקטנוניות שלי) והם ימצאו לי מתוך המאגר שלהם את דירת חלומותי.
אז חשבתי. המציאות הפינית היא כזו: אני רושמת מייל ובו מספרת מי אני ואיזו דירה אני מחפשת. אני מחכה שבוע ולא מקבלת תשובה. אני מתקשרת למשרד ואיש טיפש אומר לי "כן ראיתי את המייל שלך… תסתכלי אצלנו באתר אילו דירות פנויות עכשיו".  סליחה???? מה המקצוע שלך בדיוק? המקצוע שלך זה לענות בחוצפה לטלפונים או לאכלס דירות? וכמובן שבאתר לא מצויין כל המידע שאני צריכה, לדוגמה: האם אפשר לגור שם עם כלב. אז על כל דירה שראיתי הייתי צריכה לשאול באופן ספציפי.
וזה לא נגמר פה. ראיתי שתי דירות אופציונאליות באתר, וידאתי שמותר לבוא עם כלב, עכשיו אני רוצה להגיע להתרשמות… לכל נכס יש מישהו אחד בסוכנות שהוא האחראי הבלעדי עליו, כלומר שכדי לראות את שתי הדירות באותו היום הייתי צריכה לנסות לתאם עם שני אנשים שונים… אבל אתן שולחן ליד שולחן!!! תסתובבי אל האישה שלידך ותתאמי איתה! למה אני צריכה לעשות את זה???
סליחה… אוקי מרגישה יותר טוב…. את הדירה שלנו אגב בסוף מצאנו ישירות מהמשכיר…

בפינלנד גם נפוץ השימוש בחברות השכרה, כלומר שכל ההתנהלות היא לא מול בעל הדירה אלא מול החברה שהוא משלם לה כדי שהוא לא צריך להתעסק איתנו: תשלום שכ"ד, בעיות תחזוקה וכן גם תהליך היציאה מהדירה… שמתברר שזה תהליך לא קטן. אם אתם מכירים אותי אתם יודעים שאני אדם נקי. מאד. אז כשקיבלנו מחברת ההשכרה של הבית אותו עזבנו מכתב ובו רשימת מטלות הנקיון שלי,  לא הרגשתי מאויימת. הרי אני ישראלית, אני רגילה שאם אני מטאטאת את הרצפה בעל הבית אומר לי תודה…
אז חשבתי. המציאות הפינית היא כזו: אני מנקה את הדירה, לא סדר פסח אבל בהחלט לא חפיף, משהו כמו ניקיון לפני שההורים מגיעים לבקר. אני עוזבת את הדירה. רס"רית מהוורמאכט עם כפפה לבנה בודקת את הדירה. אני מקבלת מייל עם רשימת דברים שלא ניקיתי מספיק טוב ועם תמונות שנועדו להוכיח לי כמה אני דוחה. אני נוסעת שעה וחצי חזרה לדירה לנקות אותה שוב. אני מקבלת חשבון של עובדת נקיון שהם שכרו לנקות את ה"זוהמה" שהשארתי.
אז למה לא שילמנו למנקה מראש אם זה כל כך בלתי אפשרי לנקות לשביעות רצונה של ברומהילדה מהאיינזצגרופן? ניחא…

אחד מכאבי הראש הגדולים של מעבר דירה, לא משנה איזו מדינה, זה להתארגן על ארגזים. בישראל הקושי הוא ללכת לקרטוניה ולמצוא קרטון שלא מסריח מפיפי של חתולים. בפינלנד אין קרטוניות, מזג האוויר לא מאפשר. אז מאיפה נשיג ארגזים??? אז מתברר שזה דווקא היה פשוט. פשוט הולכים לסופר, תופסים עובד ומבקשים. הוא שואל: כמה? אתם עונים: שבע. הוא שואל: מה שבע? אתם עונים: מה כמה? סתם סתם… אבל כן, פשוט מבקשים כמה שרוצים והאיש מביא אותם בחיוך.

אבל לעומת הארגזים יש משהו שבישראל הוא סך הכל פשוט ובפינלנד הוא מסובך…. חשמל. בישראל לצערכם יש רק חברת חשמל אחת, הם אומרים לכם כמה לשלם ואתם עושים את זה, כי אתם לא באמת יכולים לחיות בישראל בלי מזגן. אבל בפינלנד חשמל זה כמו סלולר אחרי כחלון, יש אופציות, יש תחרות וקל מאד להחליף חברה. מתברר שכל פעם כשעוברים דירה, החוזה עם חברת החשמל בטל אוטומטית וכעת אתה רשאי לחפש לך דיל יותר טוב. אני, כמו שאני, לקחתי על עצמי את הנושא עד  לרמת טבלאות וגרפים באקסל. מה הצריכה החודשית שלי? כמה אני משלמת עכשיו? אילו מחירים מציעים המתחרים? אילו סוגי חשמל אני יכולה לבחור (פחם, גרעיני, רוח…)? למי יש שירות לקוחות באנגלית? ועוד מליון שאלות…. אולי קצת נסחפתי, אבל אף פעם לא זכיתי לבחור לי חברת חשמל. החצי השני החכם שלי אמר לי: "מותק… אני לא חושב שהחשמל של אלה יותר טוב מהחשמל של אלה…". עלה פה על משהו. תשמחו לשמוע שעכשיו הבית שלי פועל על אנרגיית רוח ואני משלמת פחות על חשמל אחרי 10 בלילה. השכנים פחות מרוצים שעכשיו אני עושה כביסה ב-23:00…

אלו בנתיים הרשמים שלי מהמעבר… שאר הדברים היו בהחלט סטנדרטיים… ניצלנו חבר עם וואן שיעזור להעביר לנו את הבית, בתמורה כנראה נצטרך לתת לו כליה או את הבן הבכור שלנו (הכוונה לגונזו). ועדיין לא תלינו את כל התמונות על הקירות… כן… יש דברים שלא משתנים…

moi moi

הבוקר בא לעבודה… בשנות ה-80…

הפינים, בהכללה, הם עם עובד (לא הוצאת הספרים…). אפשר בקלות לחיות על חשבון המדינה ולאסוף דמי אבטלה וקצבאות שונות ולחיות מזה, לא לחסוך או לצאת לטיולים מסביב לעולם, אבל אפשר לחיות. אבל פיני אורגינלי, כמו שסבתא שלי היתה, לא ישפיל את עצמו בקבלת צדקה שכזו. היא האמינה שסיוע ממשרד הרווחה מבקשים רק האלכוהוליסטים והנרקומנים, אלו שלא מסוגלים ללכת לעבוד. אך נראה שעם תהליך הגלובליזציה ועם גלי ההגירה הרבים, יותר ויותר תושבים מתחילים להתבטל והאבטלה לצערנו מרקיעה פה שחקים.
אולי עוד סיבה שיש פה אבטלה גבוהה היא שכל התיכוניסטיות פה רוצות רק ללמוד על איפור ושיער ויצרו אינפלציה של סַפָּרִים (להרחבה קראו עוד מה שכתבתי על החינוך הפיני). נראה לי פינלנד היא המדינה עם הכי הרבה מספרות לנפש, וזה אירוני בהתחשב בזה שלפינים אין באמת שיער אלא פלומה.

לכן בקורסי הפינית למהגרים ישנו דגש עצום על חיי העבודה ומציאת עבודה, כי מהגר שעובד זה מהגר שמשלם מיסים ולא רק לוקח קצבאות. האובססיביות מתבטאת החל משיעורים ייעודיים שבהם עושים סימולציות לראיונות עבודה ולומדים לכתוב קורות חיים וכלה בהתנסות מעשית במקומות עבודה. באחד השיעורים למדנו שבראיון עבודה אסור להגיד: "אני אדם אחראי" כי זה מעיד על שחצנות, אלא "חברים/הבוסים הקודמים שלי אומרים שאני אדם אחראי". אחר כך נאלצנו להסתובב בכיתה ולהגיד אחד לשני מחמאות, כדי שכאשר נלך לראיון עבודה נוכל להגיד אילו דברים טובים אחרים אומרים עלינו בלי לשקר. הפינים הם לא שקרנים.
הדחיפה לכיוון מציאת עבודה היא אינטנסיבית עד לרמה הקומית:

מורה: נו שלי, מה את עושה כשמסתיים הקורס?

אני: חשבתי לחפש לי עוד קורס פינית, אני לא מרגישה עדיין שאני מדברת מספיק טוב

מורה: לפי עניות דעתי אין לך צורך בלימודים נוספים, רמתך מספקת לשימוש יומיומי בסביבת עבודה.

אני: מה?

מורה: חשבת לפנות לחברת השמה?

אני: זה לא החברות האלה שנורא לעבוד בהן ולעובדים אין זכויות?

מורה: כן, ו…?

אז בנתיים לחברת השמה לא פניתי, זה ישאר מוצא אחרון, ועד אז אני זוכה לעבוד מידי פעם בקונדיטוריה! או ליתר דיוק, בקונדיטוריה משנות ה-80.
אחד הדברים שהתלהבתי מהם בעבודה בקונדיטוריה אירופאית היתה המחשבה ש:"סוף סוף אני אזכה לעבוד עם חומרי גלם איכותיים וכל השטויות של הכשרות לא יציקו לי יותר". אז פה אין בעיה של חלבי ופרווה, אלא של נטול גלוטן ונטול לקטוז. אותה גברת בשינוי אדרת. אז יכול להיות שחולה צליאק פיני מת כי השתמשתי בתבנית הלא נכונה, או שפיני רגיש ללקטוז הפליץ למוות כי מרחתי בעוגה קרם מהקופסה הלא נכונה…
ולמה אני אומרת קונדיטוריה משנות ה-80? כי פינלנד כולה מפגרת כמה עשורים אחרי שאר העולם כשזה מגיע לתרבות וגם לאוכל. זוכרים את העוגות היבשות (ממרגרינה), טבולות בתמצית רום, עמוסות ה"קצפת" (ממרגרינה), ממעל שכבה של ג'לי בצבע הפסולת של הכור בדימונה ומקושטות פרחים ממרציפן? אז פה זה שיא הטרנד…
צריכים עוד הוכחה שפינלנד מפגרת אחרי שאר העולם? בבקשה… נכון כשיוצא שיר חדש אז ברדיו טוחנים אותו עד שיורד למאזינים דם מהאוזניים? אז הרדיו הפיני (אנחנו שומעים רדיו בעבודה) משמיע כל יום (ולא אני לא מגזימה לשם הדרמטיות) את השיר Go west של ה- Pet shop boys. כ ל  י ו ם.

הפינים כנראה החליטו ששנות השמונים היו תור הזהב של התרבות העולמית… אפשר להבין… אחרי הכל אז אני נולדתי…

moi moi

We don't need no education

רבות דובר על החינוך הפיני שנחשב כאחד מהטובים אם לא הטוב בעולם. כמובן שכ"מורה" הנושא היווה עניין רב עבורי ואני עדיין חוקרת אותו לעומק. אז הפעם אני אספק רק הסבר בסיסי כיצד המערכת עובדת:

חינוך חובה בפינלנד הוא מגיל 6 עד גיל 16. החינוך הוא חינם. החינוך הוא שווה לכולם.

ילדים מתחת לגיל 6 נמצאים בגנים, המחיר שההורים משלמים נקבע על ידי המועצה/עירייה/וואט אבר על פי המצב הכלכלי בבית, כלומר שתהיה משפחה שתשלם מחיר מלא ותהיה משפחה שלא תשלם כלל על הגן של הילדים. בגיל 6 הילדים הולכים למשהו שבין גן לבית ספר, בערך 4 שעות ביום. גם מה שהם עושים שם הוא בין בית ספר לבין גן… שילוב של לימודים ומשחקים…

בגיל 7 הילדים נכנסים למה שנקרא בית ספר יסודי. חינם. גם האוכל והספרים הם חינם. בית ספר יסודי נמשך 9 שנים (לפעמים שנה יותר אם הילד טמבל), עד גיל 16, כלומר שהוא מכניס לתוכו גם את מה שאנחנו קוראים לו חטיבת ביניים (כיתות א'-ו' ואז כיתות ז'-ט').

עכשיו הילדים הפינים מגיעים לצומת דרכים, יש להם שלוש אפשרויות: ללכת לבית ספר תיכון אקדמי, ללכת לבית ספר מקצועי או ללכת הביתה ולהיות בטלנים, וכמובן שכל זה תלוי גם בציונים שהם סיימו איתם את החטיבה. האינסטינקט הראשוני שלי היה: "מה זאת אומרת??? הילדים לא ילכו ללמוד!!! חייבים להכריח אותם!", אבל ילדים פינים חכמים ויודעים שבמדינה כמו פינלנד לימודים זה חשוב, אי אפשר לעשות פה כלום בלי תעודה, ואני מתכוונת לכלום… תיכף תבינו…

ילדים עם ציונים גבוהים ורצון להיות במקצוע יוקרתי שדורש תואר ימשיכו לבית ספר תיכון כמו שאנחנו מכירים, אבל אם הבנתי נכון הוא קצת יותר באוריאנטציה לאוניברסיטה, כלומר יותר כמו קורסים מאשר שיעורים. גם פה כמו בישראל יש מקצועות חובה ויש מקצועות בחירה.הלימודים נמשכים בין שנתיים ל-4 שנים, כי כמו באוניברסיטה הילד יכול לקבוע את הקצב שלו. בסוף הלימודים התלמיד מקבל תעודת בגרות. האופציה השניה היא כאמור בית ספר מקצועי שגם הוא נמשך כ-3 שנים. בבית הספר המקצועי הילד לומד מקצוע, אז כשהוא יוצא מבית הספר הוא יכול ללכת לעבוד, בערך כל מקום עבודה בפינלנד רוצה לראות תעודה מבית ספר מקצועי: טבח/ית, חשמלאי/ת, מוסכניק/ית (ויש פה כאלה!), מלצר/ית, מנקה, מוכר/ת…. כן כן! לכל אלה רוצים תעודה! נשמע לכם קטנוני? כן זה קצת קטנוני אבל מצד שני תחשבו כמה מקצועיים פה כולם, כל מנקה פה היא מהנדסת אבק!
אה וכבר ציינתי שגם הלימודים האלה בחינם? הדבר היחידי שמלשמים עליו זה ספרים…

גם ההשכלה הגבוהה בפינלנד נחלקת ל-2: אוניברסיטה ובית ספר מקצועי ברמה גבוהה. הילד הנחמד שלנו שקיבל תעודת בגרות ימשיך לאוניברסיטה ללמוד שם להיות רופא, מורה, עורך דין… התלמיד מבית הספר המקצועי יכול או לצאת לעבוד או להמשיך לבית ספר מקצועי ברמה גבוהה, כלומר שהוא יכול לעבוד כחשמלאי או להמשיך ללמוד ולהיות מהנדס חשמל או איך שלא קוראים לזה… משך הלימודים נקבע כמובן על פי המקצוע.
פה פעם ראשונה צריך לשלם, הכינו את עצמכם לתג המחיר…. מאה יורו לשנה!!!! הקושי הוא איך לממן את עצמך בזמן שאתה לומד, גם פה המדינה עוזרת טיפה ונותנת קצבת סטודנט וסיוע בשכר דירה, אבל אל תחשבו שזה מספיק… צריך לעבוד או להיות נתמך סעד.

הרבה אנשים רואים את התכנית הזו ואומרים: "רגע, אבל זה אומר שהילד צריך לבחור מקצוע בגיל 16! זו הסללה! זה קטסטרופה!" אז זהו שלא… אם הילד החמוד הלך לתיכון ואז בסופו הגיע למסקנה שהוא בעצם רוצה להיות מעצב שיער, שיבושם לו וילך ללמוד בבית ספר מקצועי להיות ספר! תזכרו שזה חינם ולא עולה לו כסף… רק קצת זמן. ואם בסוף התיכון הוא רוצה להיות מהנדס אז עם עוד קצת קורסי השלמה בבית ספר מקצועי גבוה הוא יוכל! ואם הילד שהלך ללמוד הדברה רוצה להיות רופא הוא צריך ציונים טובים והוא בהחלט יוכל ללכת לאוניברסיטה! הכל פתוח כל עוד אתה לומד טוב ויש לך ציונים גבוהים. ואם הציונים שלך לא הגבוהים זה לא אומר שלא יהיה לך כלום, כי תעודת בגרות זה לא קודש ותוכל לקיים חיים נהדרים עם תעודה מקצועית. אה ובל נשכח לימודים למבוגרים שרוצים לשנות כיוון…

שמעתי לחשושים של אנשים שתוהים: אם הפינים כל כך חכמים ומלמדים כל כך טוב… למה אין זוכי פרס נובל פינים? אז יש ארבעה, אבל זה נכון שמדובר בהישגים ישנים בהחלט שלא ניתן לייחס למערכת החינוך הפינית המודרנית. אז למה באמת? להלן ההשערות שלי:
א. כאשר מערכת החינוך שוויונית יש פחות בתי ספר פרטיים או איכותיים במיוחד שמושכים למעלה כמו שיש פחות בתי ספר בעלי הישגים נמוכים שמשאירים את הילד למטה. אגב אחת התלונות של הפינים על מערכת החינוך שלהם היא שאין מספיק תוכניות לילדים שאינם ממוצעים לטובה או לרעה. תנו להם כמה שנים והם יתקנו את זה…
ב. מנטליות שונה. ממה שאני ראיתי את הפינים, הם לא מאד אמביציונים. הם לא רוצים להיות סלבס ולא רוצים להיות עדה יונת. הם רוצים לקום בבוקר לאט, ללכת לעבוד, לסיים לעבוד, לקחת את הילד וחצי שלהם מהגן, לאכול, לצאת לריצה, לדוג וללכת לישון. הם לא וורקוהוליקים, הם יעשו את העבודה שלהם על הצד הטוב ביותר אבל לא מעבר. רק רוצים לחיות בשקט, ויש בזה משהו…

למה? ככה!

נראה לי הדבר המתסכל ביותר בללמוד פינית הוא ההרגשה שתמיד טועים. תמיד, אבל תמיד, יש דרך יותר נכונה להגיד את מה שהרגע אמרתי. קחו לדוגמה את "מה השעה?", בשיעור הפינית השני שלי לימדו אותנו לקרוא את השעון בפינית ולענות על אותה שאלה טריוויאלית, או כך חשבתי. עכשיו אחרי שנה וחצי מלמדים אותי שוב, אבל הפעם נכון יותר. איזו מן שפה זו שלוקח שנה וחצי ללמוד לקרוא שעון?! מתברר שלפינים יש גישה פילוסופית ביותר לזמן ושהם לא לוקחים אותו בקלות דעת, תנסו פעם לאחר לפגישה עם פיני ותראו את זה בעצמכם.

הבעיה היא שאין בפינית משפטים פשוטים. בחודש הראשון ללימודים לימדו אותנו להגיד "אני אוכל" ו-"תפוח" אחר כך לימדו אותנו לחבר בין השניים, אגב זה אומר שהמילה "תפוח" עכשיו תשתנה. אחר כך הלכתי לי במחשבה שעכשיו אני יודעת להגיד "אני אוכלת תפוח"…. אוי האשליה… מתברר שלמדתי להגיד שאני אוכלת רק חלק מהתפוח ושלא סיימתי אותו, כי אם אכלתי את כולו צריך מילה אחרת. אחר כך לימדו אותנו להגיד "תפוחים". "אז עכשיו אני יודעת להגיד שאני אוכלת תפוחים?" שאלתי בתמימות. אההההה אז לא, עכשיו אני יודעת להגיד שאני אוכלת את כל התפוחים בעולם, או לפחות את כל התפוחים הנראים לעין. בשביל להגיד שאני אוכלת תפוחים בכמות לא מוגדרת יש עוד מילה. אז כרגע (נראה לי ונכון לעכשיו) אני יודעת 3 מילים ל-"תפוח" ו-2 מילים ל-"תפוחים". הבנתם? משפט לכאורה פשוט בעברית הוא לא פשוט בכלל בפינית.

אין ספק שאחת המילים שלמדנו יותר מהר היא "למה?!?!" כי אין שיעור שהתלמידים לא תולשים שערותיהם וזועקים אותה ללב שמיים. לצערי המילה השניה שלמדנו אחרי "למה" היא "ככה", ובפינית זה גם מתחרז…

אבל אני לא רוצה רק לקטר ולהתלונן על הפינית. באמת שעם הזמן למדתי לאהוב אותה. טוב נו לא את כולה, חלקים ממנה. בימים מסויימים. אוקיי אתם יודעים מה, לפחות זה לא שוודית, נכון שהיא קלה יותר אבל היא נשמעת כל כך מטומטמת. שפה שקיימת בה המילה utfart ראויה לגינוי ולקלס… ועל מנת להוכיח לכם שיש בפינית מילים יפות להלן שתיים מהמילים האהובות עלי:

lämpimämpi (לֶמפימֶמפי) – חמים יותר. נראה אתכם אומרים את זה בלי לחייך… 🙂
tota – האמת זו לא בדיוק מילה. זה מן צליל כזה שעושים אחרי שמישהו שאל אותך שאלה קשה, מן רעש כזה שמשמעותו "וואלה התקלת אותי עם השאלה הזו, תן לי שניה לחשוב על זה", בעצם זו דרך למשוך זמן…

אגב אם אתם שואלים, אז כן, ראיתי את הפרק במירוץ למליון שהם היו בפינלנד ודיברו פינית. וכן בפינלנד באמת אומרים "זה כמו עברית בשבילי" על משקל "זה כמו סינית בשבילי" (אבל לא יצא לשמוע את זה). וכן, כששמעתי את המסכנים מנסים לדבר בשפה הקטסטרופלית הזו התגלגלתי מצחוק מעל לצלחת הסלמון שלי וחשתי גאווה רבה על כך שאני כן יכולה להגיד את כל המשפטים שם. נראה לי… מי יודע… כנראה יש דרך טובה יותר להגיד אותם.

Happy Holidays!!!

אצלכם נגמר כבר חג החנוכה אבל אצלנו רק מתחיל ה-חג! חג המולד הוא כמו ראש השנה ופסח משולבים יחד מבחינת רמת ההתרגשות הכוללת. רמזים לבואו התחילו כבר לבצבץ בסוף אוקטובר: עץ פה, נורות שם, sale כאן… בגלל שאנחנו לא אמריקאים ואין לנו את חג ההודיה אז אנחנו מתחילים להריח כריסמס עוד לפני נובמבר. עוד הסבר הוא שפה מאד מאד חשוך בחורף, אז נורות חג מולד נתלות בבתים מאד מאד מוקדם. אנחנו תלינו את שלנו בנובמבר, בגלל שלקח לנו כמעט שעה לתלות וללפף אותם כנראה נוריד אותם באפריל.

הכתרנו את האורות שלנו ליפים בבלוק שלנו. לא חכמה כי השכנים שמו אורות אדומים של האלווין..

עכשיו, לפני שכולכם עפים עלי וכותבים לי "מה את חוגגת חג מולד?? את יהודיה!!" אז אפנה אתכם שוב לעמוד ה-about בבלוג זה שבו כתוב שאני אתאיסטית שמאמינה רק בשוקולד, וחג מולד הוא חג שלא חסר בו שוקולד… ואז תוכלו לענות לי "אוקי אז את לא מאמינה באלוהים, אז למה לחגוג חג שחוגג את היוולדו של ישו?", אבל אז אני אענה לכם שחג המולד בפינית נקרא יוולו (Joulu), מילה שהגיעה עוד לפני הנצרות והיא קשורה לחגיגות פגאניות המציינות את החורף ואת תחילת חזרתה של השמש, העץ המקושט סימל את נצחון החיים, פעמונים צלצלו על מנת לגרש רוחות רעות שבאות עם החושך וסנטה קלאוס המקורי היה בכלל חצי אדם וחצי עז שפה בפינלנד ממשיך להקרא באותו שם פגאני (joulupukki).

הסיבה האמיתית שאני חוגגת את החג היא כנראה מאותה סיבה שרובכם חוגגים כל חג, מסורת. אני עדיין זוכרת איך בסביבות גיל 3 היינו בבית של סבתא שלי ואח שלי יצא "לחפש את סנטה" כי ירד שלג ופחדנו שהוא הלך לאיבוד. אז היתה דפיקה בדלת ואמרו לי ללכת לפתוח אולי זה סנטה (היינו בבניין בלי ארובה), אני לא אשכח איך עמדתי מול הדלת ודמותו הגבוהה מתנשאת מעלי… אני די בטוחה שפערתי פה והעיניים שלי יצאו מארובותיהן לפני שרצתי להתחבא מאחורי אמא שלי, לא מפחד חלילה, אני פשוט רגישה וביישנית…  אחרי שהוא הלך ואני קיבלתי את המתנות שלי (חמישיית בובות קטנות עם חמש אמבטיות קטנות) אמא שלי שלא מאמינה בלשקר לילדים סיפר לי שזה היה אח שלי. כמו שאתם קוראים זה לא הרס את החוויה… גם את הצעדים הראשונים שלי עשיתי בחג מולד ויש לנו את קלטת הוידאו להוכיח את זה.

אבל את רוב חגי המולד שלי חגגתי בארץ, השנה היתה בעצם פעם ראשונה (מאז גיל 3) שחגגתי בפינלנד ופעם ראשונה שאני חוגגת בבית שלי ובלי המשפחה (דמעה נופלת). אז מה השתנה הלילה הזה? בהחלט נחמד לחגוג במדינה שבה כולם חוגגים יחד איתי ואני לא מרגישה מוזרה, זה גם נוח שיש חופש… השנה גם יכולתי להשתדרג עם עץ אמיתי ולא עץ פלסטיק, לדעתי לפחות מדובר בשדרוג רציני, נכון כל הרצפה שלי מלאה מחטים, אבל אני גם ככה צריכה לטאטא כל יום כי היא מלאה שערות של כלב. גם הריח של העץ מעולה, ולמרות שהוא ישר כמו עמוד השדרה שלי הוא ממש יפה.

זה לא היה העץ שלי אם שליש מהקישוטים לא היו אכילים…

מי שהיה בחתונה שלי או עזר לתכנן אותה יודע שאני קצת פרפקציוניסטית על גבול הפדאנטית. גם חג המולד הראשון שאני אחראית עליו באופן בלעדי נהנה באותה התייחסות. הבית קושט, האוכל תוכנן חודש מראש, המתנות נעטפו בחמישה ניירות עטיפה שונים, עוגיות הג'ינג'ר נאפו ושרשראות האורות כאמור נתלו כבר בנובמבר. הדבר היחידי שחסר לחג מושלם הוא…. שלג. הקושי העיקרי הוא שהדבר לא בשליטתי, מה שהציב אותי במצב לא נוח… כמובן אבל שזו לא רק אני שדאגתי אלא כל המדינה ישבה מול האתר של השירות המטאורולוגי וכססה ציפורניים: יהיה חג לבן או לא יהיה? המתח התחיל לפני שבוע כשעוד היינו מעל האפס וידענו שכל המשקעים שיהיו כרגע הם נוזליים, לפני כחמישה ימים ירדנו מתחת לאפס (כרגע מינוס 7), תנאי ראשון לשלג מולא בהצלחה. שיא המתח היה לפני יומיים כשבתחזית היה מושלג אך המציאות קצת פחות. וככה הגענו לחג המולד, בלי ציפורניים, מחכים לנס…. והנס הגיע!!! כמו בסרטי הכריסמס האמריקאיים השלג הגיע ברגע האחרון, מוציא אותנו לעמוד על המרפסת מחובקים, מחייכים אחד לשני ורצים מהר חזרה הביתה כי מינוס 7 מעלות בחוץ…

אז עושה רושם שפה הולך להיות חג מולד לבן ומושלם, אני מאחלת לכולכם כבר עכשיו שנה אזרחית חדשה וטובה ושיהיה לכולנו חורף קל (שלנו טכנית רק התחיל ושלכם כבר אוטוטו נגמר). שנזכה כולנו לעוד ימים שמחים עם האנשים שאנחנו אוהבים, גם אם חלקם רחוקים פיזית…

חג מולד שמח!
merry christmas!
hyvää joulua!

משהו קטן וטוב

בפוסט הקודם ציינתי שאני חושבת שישראלים בלבלו נימוס ותרבות עם קרירות וחוסר אכפתיות. זה שאנשים לא נכנסים לך לחיים ומכבדים את המרחב האישי שלך לא אומר שהם לא יעזרו לך אם תצטרך, אתה רק צריך לדעת לבקש… אביא לפניכם 3 דוגמאות קטנות קטנות שלדעתי מעידות ומייצגות את התרבות והנימוס הבסיסיים שחסרים לי בארץ:

1. במשחק ההוקי האחרון בו הייתי, אחי היקר הלך לקנות לנו נקניקיות. כאשר חזר לא הורשה להכנס! אין ספק שהתבלבלתי כהוגן… דקות ספורות אחר כך שרק השופט לעבירה והמשחק נעצר, רק אז הרשה איש הבטחון לאחי לעבור! כלומר שעל מנת למנוע מאנשים מלהתרוצץ בין המושבים ולהפריע לשאר הצופים, אנשי הבטחון לא מאפשרים כניסה לאולם תוך כדי המשחק! זה גאוני! זה פשוט! זה תרבותי!!!

פה גם ראוי להכניס התייחסות קטנה לחוליגנים שפוקדים את מגרשי הכדורגל בארץ ומרגישים שזכותם להרביץ לשחקן שלא מוצא חן בעיניהם… לא הייתי במשחק כדורגל לא בפינלנד ולא בישראל אז ההשוואה אולי לא מדוייקת. את השוואה שלי אני מבצעת על סמך דיווחים בתקשורת, מחקר באינטרנט ונסיוני האישי במשחקי הוקי. נתחיל מיחסי אוהדים: משחק הוקי אחד ישבנו לצד אוהדי הקבוצה הביתית היריבה ועלי לציין שכולם התנהגו כמו ג'נטלמנים, בסוף המשחק אחי והאוהד היריב לחצו ידיים ונפרדו לשלום… מסמך שמצאתי משנת 2006 מציין שאין בפינלנד בעיית חוליגנים או אלימות קשה במשחקי כדורגל מלבד קללות לעבר השופט (!!!) ושעיקר הפציעות של האוהדים במשחקי הוקי נובעת מהדסקית שעפה ופוגעת להם בראש. טרם נתקלתי באיומים מצד אוהדים "לשרוף ת'מועדון" ודווקא פה יש לנו תירוץ טוב לשרוף דברים כי קר. אני לא מאמינה שאי פעם תקף פה אוהד את אחד השחקנים, במיוחד לא בהוקי, כי זו תהיה התאבדות…

2. מנהג נחמד באוטובוס העירוני הוא להפרד לשלום מנהג האוטובוס ואף להודות לו. בנסיעות הראשונות חשבתי לי "וואו לנהג הזה יש הרבה חברים", אבל לא, הנוסעים פשוט מרגישים שחובתם להודות לנהג שהביא אותם בבטחה…. קצת כמו מחיאות כפיים של ישראלים כשהמטוס נוחת אבל יותר אישי. שניה לפני שיוצאים מהדלת האחורית ניתן להפרד מהנהג בהרמת יד או באמירת תודה. אבל פה לא נגמר הנימוס, כשתכנס לאוטובוס הנהג ירגיש צורך להגיד לך תודה! טוב לא יודעת אם זה צורך או שאמרו לו להגיד אבל זה עדיין חמוד.

אולם אני מאמינה שגם אמירת התודה היא תרבות ויש לה חוקים משלה (אני עוד מבצעת מחקר בנושא, אלו מסקנות זמניות): אם משך הנסיעה היה קצר מ-10 דקות אין צורך לומר תודה; אם הנהג סיים משמרת והתחלף עם נהג אחר, אזי שעון הנסיעה מתאפס, אם שארית הנסיעה עם הנהג החדש קצרה מ-10 דקות אין צורך לומר תודה; אם הנהג דפק ברקסים שגרמו לך לדפוק את הראש במשענת שלפניך זכותך לא להודות לו על הנסיעה; אם אתה האחרון באוטובוס חובת ההודייה היא כפולה, הרי אתה משאיר אותו עכשיו לבד, מי עוד יגיד לו תודה???; אם בתחנה יורדים יותר מ-3 אנשים אין לומר תודה, זה גוזל זמן ומעכב את כולם. גם אם בתחנה בה אתה יורד עולים בדיוק המון אנשים אין צורך לומר לנהג תודה, הוא במילא עסוק בלומר להם תודה…

3. יחס לבעלי חיים. נתחיל מזה שאין פה חיות רחוב, אם לא מחשיבים סנאים, זה ממספר סיבות:
א. סירוס ועיקור חיות מחמד מאד נהוגים פה.
ב. כל חיה משוטטת כנראה תמות בחורף.
ג. נקי, אין זבל ברחובות, הפחים תמיד סגורים.
ד. אנשים מתורבתים מבינים שלזרוק חיות לרחוב זה לא מוסרי…

בנוסף אני מאד נהנית מהיחס של אנשים לכלב שלי כאשר אנחנו מטיילים. בארץ הרבה אנשים מפחדים מחיות, מצד שני יש ישראלים שחושבים שמותר להם לבוא ללטף את הכלב שלך כמו את שלהם…. מי שמכיר את הכלב שלי יודע שזה לא נכון. הפינים לא מפחדים מהכלב שלי ולא רצים ללטף אותו, זה לא מנומס, זו תהיה חדירה למרחב האישי שלי ושל הכלב… הם פשוט מתעלמים ממנו. ואם במקרה הם ירדו יחד איתי מהאוטובוס (הוא בא ללוות אותי הביתה מהתחנה) והוא בא כולו קופץ ומרחרח אותם כי הוא חושב שהם חברים שלי, אז הם מחייכים ונותנים ליטוף קליל וממשיכים בדרכם. וזה לא רק מבוגרים אלא גם כל הילדים… מצד שני אני מתגעגעת לשמוע ילדים אומרים "אוי זה הכלב הרוצח!!!"…