קו הסיום

בקול תרועה רמה הגעתי לחודש תשיעי, קו הסיום ממש מעבר לפינה. באופן רשמי הלידה יכולה להתחיל בכל רגע נתון! מי יודע, אולי עד שאסיים לכתוב את הפוסט הזה יתחילו לי צירים? סטטיסטית לא סביר, יותר הגיוני שאני צריכה לחכות עוד כשבועיים שלושה, אבל תיאורטית… הכל אפשרי.
הבדיקה האחרונה אצל הרופאה והאולטרסאונד להערכת המצב לקראת הלידה, שרוב הנשים בפינלנד אגב לא עושות, אבל אני מיוחדת, כבר נעשתה והתוצאות מעודדות. הגברת כבר התהפכה לה (יעידו הצלעות שלי שמקבלות בעיטות יותר מדויקות מהרגיל) ונכנסה עמוק לתוך האגן שלי (תעיד שלפוחית השתן שלי שקיבלה הסבה לכרית). אז לפי עצת הרופאה הכנתי תיק לבית החולים שמחכה ליד המדרגות בסבלנות, אבל למען האמת אין עוד שום סימן נוסף שמעיד על לידה מתקרבת.

בורסת הימורים פעלתנית נפתחה: מתי תתרחש הלידה?
האב לעתיד מהמר על שבוע לפני התאריך המשוער, בערך מתי שבפינלנד חוגגים את נקודת היפוך הקיץ (היום הארוך ביותר בשנה). כולנו מקווים שהוא טועה, אף אחד לא רוצה להיות בבית חולים בזמן חג – לא אני ולא הצוות הרפואי שאמור לעזור לי.
הסבתא של הילדה טוענת לילדה פרפקציוניסטית שתגיע בתאריך המדויק שלה (אבל ביקשה ממני להתאפק עוד יום כדי שהן יהיו תאומות יומולדת) והסבא שריין לעצמו לביקור את כל השבוע שלפני הלידה כשהוא יודע שאולי בסופו הוא יצטרך לנחות בנתב"ג, להדליק את הפלאפון ולגלות שהוא צריך לעלות ישר על מטוס חזרה.
ואני? אני משנה את דעתי כל כמה ימים. אני יודעת שאם היא היתה יכולה להחליט בעצמה היא היתה רוצה כבר לצאת משם, קיבלתי ממנה את הרושם שלא מאד נוח לה. לא שהיא גדולה במיוחד, האולטרסאונד נתן הערכת משקל של תינוקת קלאסית ממוצעת לגמרי, אבל היא נעה בחוסר נוחות מודגש. כדי לרומם את רוחה אני עושה לה מסאז' לכפות הרגליים, היא די אוהבת את זה.

אז כעיקרון עכשיו מחכים. הבית סך הכל מוכן לקבלת דיירת חדשה. קנינו את כל הדברים שחייבים ורק קצת דברים שלא באמת חייבים. קופסת התינוק המגניבה שקיבלתי מהמדינה בהחלט עזרה לסמן וי על רוב הרשימה שהכנתי (בעזרת מיזוג רשימות של חברות ובנות משפחה שהיו אנאליות כמוני ועשו גם רשימה באקסל שהן יכלו לשלוח לי).

הבעיה עם לשבת ולחכות (ועם 14 קילו נוספים לעמוד או ללכת זה לא ממש אופציה) זה שזה נותן הרבה זמן למחשבות. מחשבות בחודש תשיעי זה רע. אין מחשבות טובות בחודש תשיעי. בין אם זה מחשבות על הלידה המתקרבת או על האמהות הבלתי נמנעת – הן לא טובות. אני יושבת על הספה ופתאום מכה בי המחשבה: זה לא הגיוני. אם חייזר היה מגיע לכדור הארץ היתה בטח מתנהלת שיחה כזו:
חייזר: פשש… אתם כמות מרשימה מאד של בני אדם כאן… אולי קצת יותר מידי אפילו, איך אתם עושים את זה?
ראש צוות מדענים שנבחר לייצג את האנושות: בן אדם זכר שם תאים מיוחדים שלו בגוף של בת אדם נקבה, אחד התאים האלה מתחבר עם תא אחד מיוחד שלה ואז התא החדש הזה מתחיל להתפצל לעוד ועוד תאים עד שנוצר בן אדם חדש בתוך הגוף של הנקבה.
חייזר: איכס!!! מה, הבן אדם החדש חי בתוך בן אדם אחר??
מדען: אהה… כן… עד שהוא יוצא…
חייזר: איך אתם מוציאים אותו משם??
מדען: אז… באופן טבעי בן האדם החדש יוצא דרך ה… אהה… חור בגוף של הנקבה.
חייזר: הנה נקבה (מצביע על מדענית נוכחת), אני לא רואה שום חור מספיק גדול בשביל להוציא מתוכו בן אדם, אפילו אם הוא קטן….
מדען: טוב זה לא חור גדול במיוחד…
חייזר: NO WAY! מה??? זה לא כואב???
מדען: כן… זה די כואב….
חייזר: תגידו השתגעתם?? למה לא להשתמש בביצה??? עשינו סקירה ביולוגית, רוב החיות אצלכם על כדור הארץ פשוט מטילים ביצה!
מדען: כן… לא… זה לא ממש עובד עם אנשים, המוח ומערכות הגוף מורכבים מידי, הם צריכים הרבה זמן, חומרים ואנרגיה כדי להתפתח…
חייזר: טוב אז לפחות כשהבן אדם החדש יוצא הוא כבר מוכן לגמרי, הא?
מדען: אהההה….
חייזר: ?
מדען: האמת הוא לא ממש מתפקד… הוא קצת כמו צמח… לא ממש יכול לזוז או לדבר. הוא בעיקר אוכל, ישן ומפריש צואה בהתחלה. הנקבה והזכר שעשו אותו צריכים לעזור לו הרבה.
חייזר: כמה זמן עד שהוא הופך ליצור אינטיליגנטי מתפקד?
*נשיא ארצות הברית נכנס לחדר*
מדען: אנחנו עוד בודקים את זה….

זה בערך הלך המחשבה שלי בימים אלו. אני יודעת שזה לא מדויק, שהגוף של האישה בנוי ללידה ושגם אם הייתי בתרדמת הגוף שלי היה מסוגל ליילד את התינוקת בעצמו בלי שום עזרה ממני. אבל אי אפשר שלא לחשוב: אם זה כל כך טבעי וכל כך נורמלי, למה זה צריך להיות כל כך קשה?? ולא, אני לא מקבלת את ההנחה שזה בגלל שחווה שכנעה את אדם לקחת ביס מאיזה פרי. מקווה לקבל פרספקטיבה יותר מדוייקת על הנושא בשבועות הקרובים… טוב, סיימתי את הפוסט ועוד אין צירים, בנתיים…

moi moi

סוציאליזם אמהי

פינלנד נבחרת כל שנה, בכמעט כל מדד, בעשיריה הפותחת של המדינות הטובות ביותר לאמהות וילדים. כמה אירוני שהיא גם נחשבת לאחת המדינות עם שיעור הילדוה הנמוך ביותר… מצד שני זה רק הגיוני, המטרה של המדיניות הנדיבה כלפי אמהות היא לעודד ילודה, מה גם שלא חכמה לתת הטבות כשמדובר במעט אנשים שזקוקים להן…
מדוע היא נבחרת למדינה טובה לאמהות? כי כל אמא ואבא מקבלים חופשת לידה בתשלום שיכולה להמשך לחודשים רבים והילד עצמו גם מקבל קצבה כמובן. אז למען המתעניינים והמתעניינות בנושא התנאים הסוציאליים של הורים וילדים בפינלנד, להלן פירוט קצר יחסית ועדכני (לשנת 2019). מתנצלת אם הפוסט הפעם קצת משעמם ויבש, אנסה לתבל אותו קצת…

חופשת לידה לאם 

החופשה הזו תקפה רק לאמא, לא לאבא, כשההגיון הוא שהאם היא זו שהרגע דחפה בן אדם קטן מתוך האיברים המוצנעים שלה וזה דורש זמן התאוששות. בנוסף כמובן שהשאיפה היא שהאם תמשיך להניק כמה שיותר. זמן חופשת הלידה של האם הוא 105 ימי עבודה (כלומר שלא סופרים את ימי שבת וראשון וחגים), בחישוב גס מדובר על כ-4 חודשים. מתי יוצאים לחופשת הלידה? מותר לצאת לחופשת הלידה כבר 50 יום לפני תאריך הלידה המשוער וחייבים להתחיל אותה לפחות 30 יום לפני. אם האם לעתיד עובדת בכור הגרעיני בדימונה (שלא באמת קיים, אני הרגע המצאתי את זה… אהמ…) או בעבודה מסוכנת לעובר היא יכולה להתחיל חופשת לידה מיוחדת כבר לפני.

במהלך החופשה היא מקבלת קצבת אמהות. קצת קשה להסביר איך מחשבים את גובה הקצבה, מכיוון שהיא אינה קבועה, אלא תלויה בהכנסות ובסטטוס של האם בתקופה שלפני חופשת הלידה: עובדת, עצמאית, סטודנטית, מובטלת…. ואם היתה קפיצה חריגה בהכנסה בתקופה האחרונה ועוד דברים מסובכים שכאלה. אבל בכל מקרה המינימום ליום הוא 27.86 יורו ליום עבודה. את ההחלטה לפי איזה מחשבון לעבוד "הביטוח הלאומי" הפיני מחליט, הם טוענים שהם בוחרים את האופציה שהכי מיטיבה עם האם… אין לי ברירה אלא להאמין להם. האם יכולה להמשיך לעבוד או ללמוד בתקופה זו, אבל כמובן שזה ישפיע על גודל הקצבה.

חופשת לידה לאב

אבא לא נקרע, אבא לא נח. אבל לאבא מגיע לקבל קצת זמן איכות עם הילד ועם אמא… חופשת הלידה של האב נמשכת 54 ימי עבודה שזה 2-3 חודשים… אבל… רק 18 יום מתוכם יכולים להיות חופפים לאלו של האם. כלומר שאם אמא נשארת עם הילד בבית, לאבא מותר להיות איתם 18 ימי עבודה, קצת פחות מחודש… זה עדיין נדיב. את ימי החופשה הללו ניתן לקחת מתי שרוצים עד שהילד מגיע לגיל שנתיים.
הבעיה היא שאם אמא רוצה לשאוב חלב במשרד ושאבא ישאר עם החיתולים, אז בעצם תקופת הטיפול בילד היא משמעותית יותר קצרה… אחד הנושאים שעלו בבחירות האחרונות זה להשוות את החופשות הללו, נראה לאן זה יתפתח.
מבחינת הקצבה שהאב מקבל בתקופה זו, גם פה החישוב הוא תלוי הכנסה, והמינמום הוא זהה לקצבה של האם.

חופשת הורות

אחרי ששתי ה"חופשות" הקודמות נגמרו, עברנו לחופשה הבאה שהיא "חופשת הורות" והיא מוצעת לכל אחד מן ההורים. אפשרי אפילו לחלק אותה איך שרוצים: אמא בבית בימי שני ורביעי ואבא שאר השבוע, או להיפך.. או איך שרוצים! אפשר אפילו לעשות חצאי ימים: אמא משמרת בוקר ואבא משמרת לילה. זה פשוט דורש מילוי פרטני ואנאלי של טפסי שעות עבודה…
אורך החופשה הזו היא 158 ימי עבודה, שזה כחצי שנה. בכל מקרה החופשה נגמרת כשהעולל בן 9 חודשים.
גם בתקופה זו מקבלים קצבה זהה לזו שקיבלתם עד עכשיו שמחושבת לפי רמת ההכנסה. וכאמור המינמום הוא עדיין 27.86 יורו ליום.

עוד משהו?

ברור… אחרי שהילד בן 9 חודשים אפשר להגיש בקשה ל "קצבת טיפול בילד בבית". אם בוחרים להשאר עם הילד בבית ולא להכניס אותו לפעוטון או מסגרת כלשהי עד גיל 3 אז אפשר לקבל קצבה לשם הטיפול בו. פה לא כל הקצבה מושפעת מההכנסה אלא מורכבת מסכום קבוע של 338€ לחודש ועוד סכום כלשהו שכן מושפע מגודל ההכנסה, והוא עד 180€. זהו סכום נמוך יחסית, ביחס לקצבאות הקודמות או ביחס לדמי אבטלה, המטרה כמובן שהילד כן יכנס למסגרת ואמא תחזור להיות חלק מהחברה היצרנית.

עכשיו בוודאי סיימנו…

לא בדיוק…. כאשר הילד נולד ניתן לבחור בין שתי אופציות: מענק נטול מס של 170€ או את קופסת התינוק המפורסמת! מעטים מאד לוקחים את הכסף במקום הקופסה, גם כי היא פשוט שווה  כספית יותר וגם כי זה פאקינג מגניב.
הקופסה מכילה מגוון מוצרים בסיסיים שתינוק צריך: בגדים, מצעים, מברשות, מדחומים, ספר, בובה… וגם כמה מוצרים חיוניים לאם (רפידות הנקה וקרם פטמות) ולאב (קונדומים… נשבעת) וכדומה… סוג המוצרים נשאר פחות או יותר זהה כל שנה, אבל העיצובים משתנים, אם נגיד שנה שעברה קיבלו בובת כלב, אז השנה מקבלים בובת ארנב. בנוסף, בתוך הארגז מגיע מזרון קשיח, ניתן בהחלט להשכיב את הגוש המצווח שלכם לישון שם! רבים עושים זאת! אמנם פחות ופחות אנשים מרגישים בנוח עם המחשבה שיורש העצר שלהם ישן בתוך קופסת קרטון כמו חתול רחוב, אבל: א. מדובר על קופסה אסטתית ומעוצבת  ב. מחקרים בדקו ומדובר על פתרון בטוח מאד מבחינת סיכון למוות בעריסה.
הרציונל מאחורי הקופסה: לכל אזרח מגיעה התחלה שווה.

קופסת תינוק לשנת 2019 (חלקית, הגיעו עוד המון בגדים שפשוט לא נכנסו לתמונה)

אבל זהו, נכון?

אז עכשיו הגענו לקצבה של הילד עצמו. לכל ילד עד גיל 17 שמתגורר בפינלנד מגיעה קצבת ילדים חודשית. לעומת הקצבאות הקודמות, הקצבה הזו היא Tax Free. ההורים (או אפוטרופוס כלשהו) מקבלים את הקצבה עד שהילד בן 15, אז אפשר אם רוצים להעביר את הקצבה ישירות לילד. פה כמובן הסכום קבוע (אני מעגלת את המספרים לנוחיותי):
ילד אחד – 95 יורו
ילד שני – 105 יורו
ילד שלישי – 134 יורו
ילד רביעי – 153 יורו
ילד חמישי ומעלה – 173 יורו
אז אם יש לי שני ילדים אני מקבלת 200 יורו בחודש, ואם אני מלי גרין (אם ל-11 כותבת ב ynet) אני מקבלת כ-1700 יורו בחודש, בתנאי שאף אחד מהילדים עוד לא בן 17…

די!!!!

אז מבחינת המדינה די… בערך… כי אם מדובר במשפחה חד הורית או במקרה סעד כזה או אחר תהיה תוספת.  חוץ מזה כמובן שרשויות מוניציפליות מסויימות יכולות להוסיף על כל זה אם הן מרגישות צורך. פה ושם מגיע לעיתון דיווח על עיירה קטנה ונידחת שמבקשת להגדיל את האוכלוסיה הצעירה ומוסיפה עוד קצבאות ילדים ומענקי לידה, אבל זה מאד נקודתי.
כאשר גרתי באיזור מסוים של פינלנד, נוסעי אוטובוס עירוני עם תינוק בעגלה נסעו בחינם. באופן חשוד מאד היו הרבה נוסעים (שאגב לא היו ממוצא פיני, סליחה שאני לא פוליטיקלי קורקט) שעלו עם עגלה מכוסה בשמיכה ככה שאי אפשר לראות אם יש בפנים תינוק…
לאלו שהנושא ממש בוער בעצמותיהם, הנה קישור לאתר של "הביטוח הלאומי הפיני", עם הסברים בסיסיים באנגלית כולל ציר זמן.

moi moi

מדריך טיולים – פראג (Babymoon 2!)

אל תפתחו עלי עיניים… נכון, רוב ההריוניות לא זוכות לבייבימון שני, אבל יש לי סיבה טובה. חג הפסחא בפינלנד הוציא את החצי השני שלי לחופשה כפויה. בגלל שהמחשבה לשבת בבית ולספור בעיטות של הילדה בבטן של אשתו לא מפתה עבורו, החלטנו לנצל את החופש ובאמת לצאת לנופש. בגלל שבכל זאת מדובר על זמן קצוב וקצר וגם בדיוק שילמנו על חופשה בלונדון, בחרנו בפראג.
אני לא בטוחה כמה המדריך הזה יהיה שימושי לישראלי הממוצע, שכן אנחנו בערך הישראלים האחרונים להגיע לפראג. אני מכירה אנשים שלא יצאו מגבולות מדינת ישראל, ואיכשהו גם הם כבר היו בפראג (כן אני מגזימה לאפקט קומי, מה אתם לא מכירים אותי עדיין?). אז אם אתם מתכננים טיול לבירה הצ'כית אתם מוזמנים לדסקס זאת עם כל מי שנמצא כרגע לידכם, הוא כנראה יודע לא פחות טוב ממני, אבל הנה הרשמים שלי מהטיול:

פראג היא האחות הקטנה והמוצלחת יותר של בודפשט (סליחה סיס, לא התכוונתי לכלום). כמו בודפשט יש נהר במרכז שחוצה אותה ובצד המערבי של הנהר יש מצודה וגבעה עם פארק. המאכלים הצ'כיים וההונגריים המסורתיים סך הכל די דומים. בודפשט היא כמו פראג שדוללה במים, פראג לעומתה יותר קומפקטית ומרוכזת. פראג גם שמורה יותר טוב, לכן לטעמי יותר כיף ומעניין להסתובב בה, כנראה בעיקר כי העיר כולה היא סט צילום סרטים אחד גדול.

כאשר בסרט Eurotrip רצו לצלם סצנה באמסטרדם אבל לא רצו לשלם מחיר מופקע למלון הם באו לפה

בגלל שזו עיר קטנה ומרוכזת, לא צריך בה זמן רב, היינו שם 3 לילות ואם היינו צריכים להשאר עוד לילה כנראה היינו כבר משלבים יעד נוסף כי לגמרי מיצינו את העיר בסוף. יתרון נוסף של פראג היא שגם אם כמונו הגעתם בטיסה מאוחרת ונחתתם לקראת הערב זה ממש לא נורא. העיר יפה ושוקקת חיים גם בערב אז לא תרגישו שהתבזבז לכם כל היום.
רוב הטיול שלנו התרכז בלהסתובב בחוץ בשמש אחרי ששרדנו את החורף הפיני הקר, אז תקבלו פה פחות ביקורות על מוזיאונים ופעילויות במבנים סגורים.

הגעה משדה התעופה והתניידות בעיר

חיפוש קצר באינטרנט העלה אופציות מסורבלות של אוטובוסים ורכבות. גוגל נשבע שהמחיר של מונית משדה התעופה למרכז העיר אמור לעלות כ-28 יורו. המלון הציע נהג מטעמו ב-30 יורו, הלכנו על זה. אני בסוף חודש שביעי, אין לי כוח.
אני לא יודעת אם זה נכון, אבל כולם הזהירו אותנו שנהגי המונית הצ'כים הם רמאים אז נמנענו. הרכבת התחתית של פראג לא ממש הגיעה לידי ביטוי עבורנו, כל עוד נשארים באיזור המרכז אין ממש סיבה להשתמש בה, העיר גם ככה קטנה ולרכבת התחתית אין הרבה תחנות לשימוש.
על הטראם עלינו פעם אחת כשטיפה הרחקנו (עוד על זה בהמשך), סך הכל אופציה קלה, נוחה וזולה. כרטיס לטראם אפשר לקנות במזומן בערך בכל מכולת או עם כרטיס אשראי על הטראם עצמו.

לינה

ממליצה בחום על המלון שלנו, Hotel Golden Crown. המלון הוא ברמת ארבעה כוכבים וגם מרגיש כמו ארבעה כוכבים (לעומת המלון בלונדון שלמרות שהיה בסדר, לדעתי אחד הכוכבים שלהם קצת גבולי). המיקום היה מעולה, נקי, ארוחת בוקר היתה סך הכל טובה (בהשוואה למלונות ארבעה כוכבים באירופה)… היו למלון מספר פאשלות כאלה ואחרות במהלך השהות שלנו, אבל אלו לא היו פאשלות גדולות מידי וכל פאשלה טופלה במהירות, באדיבות ועל הצד הטוב ביותר.

אטרקציות שביקרנו בהן

אני מרגישה מטופשת להגיד לכם דברים כמו "לכו לראות את השעון האסטרונומי" או "אל תוותרו על גשר קארל", כי אחרי שעה של הסתובבות בעיר אתם תגיעו לשם כנראה אם תרצו ואם לא. אבל הנה קצת על האטרקציות המרכזיות בעיר מזוית הראיה המוזרה שלי:
השעון האסטרונומי – עדיין לא הבנתי איך לקרוא אותו. אבל כל שעה עגולה הפעמונים יצלצלו ובחלונות של השעון יציצו להן דמויות השליחים של ישו ותרנגול. כנראה כדאי שתהיו שם יותר מפעם אחת כי בפעם הראשונה תהיו עסוקים בלצלם ולהלחץ מכייסים שמחכים להזדמנות שאתם שקועים בלצלם… לכן מומלץ להגיע בבוקר, פחות אנשים ופחות כייסים.

איפשהו שם יש מחוג שמראה שהשעה תיכף עשר בבוקר

גשר קארל – בהחלט גשר נחמד עם פסלים יפים. גם פה בשעות הבוקר יותר נעים ללכת עליו כשיש פחות אנשים. לקראת הצהריים הוא מתמלא תיירים, אבל גם דוכני תכשיטים וציורים. בחלק מהפסלים אמורים לגעת ואז לפי האמונה התפלה מקבלים משאלה… או חצבת, תלוי מי נגע בפסל קודם. לא רחוק מהגשר, בצד המערבי, נמצא קיר גרפיטי לזכר ג'ון לנון, אל תצפו ליצירות אומנות סטייל חומת ברלין, כן תצפו למתבגר היפי שיעמוד שם ויזייף עם גיטרה.
מצודת פראג – הכניסה למתחם המצודה הוא חינם, אבל כדי להכנס למבנים עצמם תצטרכו לשלם. יש אפשרות למספר סוגי כרטיסים כשהיקר מכולם (350 קרונות) כולל את הכל, כולל תערוכות. אנחנו בחרנו בכרטיס ברמה אחת מתחת (250 קרונות) שמספק כניסה רק לאטרקציות ה"חובה" (היינו במספיק מוזיאונים בלונדון ולא רצינו לבזבז זמן של מזג אוויר נעים על להיות בתוך מוזיאון עם יצירות אומנות בינוניות). עדיף לא ללכת לטירה ביום האחרון בפראג כי הכרטיס תקף ליומיים, למקרה ותרצו לחזור. כדי לצלם עם מצלמה בתוך המבנים תצטרכו לקנות אישור בנפרד (50 קרונות), אבל האמת שאף אחד בשום שלב לא ביקש ממני לראות את האישור הזה, אז אם אתם בעלי חוצפה ישראלית תוכלו לוותר.
האמת שלא נפלנו מהרגליים. קתדרלת ויטוס הקדוש היא היחידה שבאמת הרשימה. אפשר להכנס לאיזור הכניסה שלה בלי כרטיס, אבל אם תרצו ממש להסתובב בפנים וליהנות ממנה כן תצטרכו כרטיס כלשהו. סמטת הזהב המפורסמת לעומתה די אכזבה אותנו… קודם כל תתכוננו לזה שהיא קצרה ממש, אז תוך שניה הסיבוב נגמר. החנויות שבה לא מאד מעניינות, רק יקרות, ופה ושם יש חדר תצוגה קטן של החיי האלכימאים בימי הביניים, בסדר. בזיליקת ג'ורג' הקדוש גם חמודה, כנסיית אבן ישנה, אבל לא עוצרת נשימה וכך גם המבנה הארמון הישן, שהחלקים הפתוחים בו לציבור די מעטים סך הכל.
פארק קאמפה והפארק על האי Střelecký שניהם נחמדים ליום שמשי. לאי Střelecký תגיעו מאמצע הגשר הדרומי לגשר קארל (Most Legií), יש מדרגות ואפילו מעלית מצידו השני של הכביש, למקרה ויש לכן עובר שלוחץ על ריאותכן.
כיכר ואצלב – יותר נכון לקרוא לזה שדרה. רחוב רחב עם רשתות בגדים ומלכודות תיירים, קצת כמו השאנז אליזה של פריז או האונדרדלינדן של ברלין. להגיע לסמן וי ולהמשיך הלאה, בכל זאת מקום עם משמעות היסטורית (תקראו בויקיפדיה) בצ'כיה.
ממש מול חלון חדר המלון שלנו היה הפסל המסתובב של ראשו של קפקא, אם אתם לא במקרה שם אז לא צריך להגיע במיוחד, זה גימיק חביב ולא יותר.

החלקים מתערבבים וקפקא מסובב את הראש. וואו.

לרובע ז'יז'קוב הלכנו פעם אחת, ממליצה לא להגיע לשם ברגל, ההליכה עוברת ליד כביש מהיר והנוף רחוק מלהרשים, את הדרך חזרה עשינו עם הטראם. הרובע עצמו מאד הררי, נחמד, אבל לא משהו מיוחד. למגדל הטלויזיה לא הגענו.

עוד אטרקציות שלא ביקרנו בהן

מבתי הכנסת הרבים של פראג התרשמנו רק מבחוץ, גם את בית הקברות היהודי ראינו דרך חלון קטן שמוצב בחומה שמקיפה אותו (ראיתי מספיק בתי קברות יהודיים בפולין, תודה). מה אני אגיד, אנחנו לא יהודים מוצלחים במיוחד. לעומת זאת נכנסנו למספר כנסיות מזדמנות על הדרך, אבל דווקא על כנסיית ניקולאס הקדוש ויתרנו.
לגבעת פטרין ניסינו ללכת עם הרכבל (הריאות המחוצות שלי לא עומדות בעליה ממושכת), אבל התור ייאש אותנו. האמת, תצפית יפה לעיר כבר היתה לנו במצודת פראג ובפינלנד לא חסרים לנו עצים, אז פארקים פחות מרגשים אותנו. אבל אם הייתי מסוגלת לטפס על גבעה כנראה היינו הולכים.

להלן התצפית האמורה ממצודת פראג

האמת שכל פראג מלאה נקודות בעלות משמעות היסטורית כזו או אחרת… וקפקא גר בשלב כזה או אחר בכל העיר… אין ספק שכדי לקבל ולהעריך את כל העושר ההיסטורי של פראג צריך מדריך שידע להסביר על כל בניין בעיר. אם זה מתאים לסגנון טיול שלכם אז כנראה ששווה לקחת זאת בחשבון.
גם על התיאטרון השחור ויתרנו בסוף, גם כי תמיד היינו בארוחת ערב בשעה של הצגה וגם כי זה קראנו המון ביקורות מעורבות, ולפי הכרותנו את עצמנו שיערנו שאנחנו נהיה בצד הקוטל. נראה לי זה יותר מתאים כבילוי עם ילדים או קבוצת חברים. לקונצרט דווקא רצינו ללכת אבל לא מצאנו אחד בתזמון טוב.

קניות

בגלל שהגענו לחג הפסחא זכינו ביותר שווקים מהרגיל, כמעט בכל כיכר פתוחה היה שוק. חוץ מזה היו גם שווקים רגילים פזורים פה ושם שמוכרים בעיקר את מה שיש בחנויות המזכרות אבל יותר בזול. את עיקר הרשתות הגדולות והמותגים תמצאו בשדרה של כיכר ואצלב וברחוב Na Příkopě היוצא ממנה (שיש גם בו סניף של המליס, חנות הצעצועים הלונדונית). קניונים בגדלים כאלה ואחרים ופסאז'ים נחבאים מפוזרים להם בכל העיר, כאשר אחד הקניונים המוכרים יותר שיומלץ לכם על ידי כולם כנראה יהיה הפלדיום. אבל מה לי ואלה?

אוכל

בגלל שהזמן שלנו היה קצוב, ניסיתי לתכנן חלק מהארוחות מראש ולחפש מסעדות מומלצות כדי שלא ליפול על מסעדה מאכזבת. בגזרת האוכל הצ'כי מצאתי 3 המלצות: Krčma , Lokál ו – Café Louvre. ל-Krčma לא הצלחנו להכנס, המקום קטן יחסית… Lokál יותר גדולה ועדיין הייתה די עמוסה, אבל הצלחנו לתפוס שולחן. היה בסדר, לא רע אבל לא חושבת שאזכור את חווית האכילה שם בעתיד. Café Louvre דווקא היה לטעמנו המוצלח יותר, החצי השני הזמין קונפי ברווז  עם כרוב אדום ומעין לביבות תפוחי אדמה שהיה פשוט מעולה. חששתי קצת שמדובר במלכודת תיירים, אבל מה לעשות שבאמת יש שם המון תיירים, בסופו של היום מדובר במוסד שמצדיק את ההתלהבות.
אז עכשיו למסעדות שאינן צ'כיות:
אחת מול השניה נמצאות שתי מסעדות מומלצות: Five Rivers שהיא מסעדה הודית ו- Muc Dong הוייטנאמית. בשתיהן נהנו מאד מהאווירה ומהאוכל. אם אתם במוד לאיטלקי אז Kogo תהיה בחירה נכונה.
אבל כנראה המנצחת שלנו היא דווקא מסעדה אוסטרית Kočár z Vídně ממש ליד גשר קארל, כל דבר שהגיע לשולחן היה טעים בטירוף, כולל הסלט המעצבן שתמיד דוחפים לצלחת. מומלץ במיוחד הוא כמובן שניצל העגל הוינאי.

משהו לקינוח?

לא הצלחתי למצוא ממש קינוחים או עוגות צ'כיות מסורתיות שריגשו אותי. בכל מקום שתלכו בעיר תמצאו דוכני Trdelník (יענו קיורטוש) שבהתאם לתרבות האינסטגרם הפכו להיות מוגזמים עם מילויי שוקולד וגלידות למיניהן.
אני קצת יותר מעודנת מזה, אני מחפשת קונדיטוריות ובתי קפה מפונפנים. אחת ההמלצות שקראתי היא על Café Savoy, אבל האמת שהתאכזבתי מאד, לא מהאווירה ולא מהעוגה שבחרתי (אולי בחרתי לא נכון?). מה שכן היה נחמד זה שכשיורדים לשירותים יש חלון ענק שניתן להציץ בו לתוך הקונדיטוריה ולראות אותם מכינים את העוגות הגרועות שלהם.
דגמתי קרואסון שקדים בשתי מאפיות שונות: Bakeshop ו-artic bakehouse, שניהם היו טובים, הצטערתי שלא יצא לי לדגום עוד מאפים כדי לגבש חוות דעת יותר מעמיקה.
עוד המלצה שקראתי כהכנה מראש לטיול היא לבית הקפה Cukrkávalimonáda שנאמר בהמלצה שיש שם שוקו מעולה. זה נכון, הוא באמת מעולה. אבל התקשתי להאמין שמדובר בשוקו משוקולד 70% קקאו. שוקוהוליקים אמיתיים שזורם להם קקאו בדם יהנו יותר מ  Choco Café, שם ההתייחסות לשוקולד היא כמו לקפה או יין. תקבלו תפריט שוקו מפורט, כל שוקו עשוי מפולי קקאו שהגיעו ממדינה אחרת או אפילו ממטעים ספציפיים בכמויות אחוזי קקאו שונים לפי טעמכם ותיאור על טעמי הלוואי השונים שכל קקאו מביא עימו (יותר פירותי, יותר מריר וכד'). הייתי חייבת להגיע לשם פעמיים. פעם ראשונה הלכתי על שוקו יותר הארד קור: מנז'רי 64% עם ארומה של עץ טרופי ונגיעות פירות יער. פעם שניה החלטתי לשנות גישה עם שוקו משוקולד חלב וטעמי קרמל וחמאה מלוחה. העוגות בויטרינה נראו נחמדות מאד, ביתיות כאלה, אבל השוקו בהחלט סתם לי את הבטן. קניתי פרלינים לקחת הביתה, לא היו ברמת הפרלינים של פריז, אבל הטעמים היו ברורים ומודגשים.

לאלו שלוקחים שוקולד ברצינות

טוב, פה אני עוצרת… אני מבינה למה פראג היא יעד חובה שכזה ואני שמחה שסוף סוף הגעתי לשם. היתרון העצום של פראג הוא שהיא מתאימה לכל סוגי המטיילים, לכל סוגי התקציבים ולכל סוגי הביקורים בין טיול של כמה שעות או יום ובין טיול של כמה ימים, בין אם סופ"ש ובין אם ערב – תמיד יש מה לראות ולעשות. תהנו! 🙂

בעיטות או לא להיות

ההבנה שבאמת יש הריון לא מגיעה בהכרח מתפיחת הבטן. הרי גם אחרי חופשה או חג אישה עשויה להתנפח ויש ביננו כאלו שמתנפחות כל חודש. כמה שנים לפני שנכנסתי להריון כבר נתקלתי בעובדת בסופר שליטפה לי את הבטן בהתרגשות. גם האולטרסאונד לא שכנע אותי ממש, למה מי מבטיח לי שהתמונות האלה שנראות על המסך הן באמת מהבטן שלי? אולי זה סרטון שצולם מראש ויהודה ברקן מתחבא מאחורי הפרגוד?
המון נשים אומרות שההוכחה וההבנה הבלתי ניתנת לערעור שהן בהריון הגיעו בבעיטות או התנועות הראשונות של העובר. כי מה יותר חד משמעי מזה? יש לך בבטן משהו והוא חי. אז כן, אבל לא כל כך מהר…
מתישהו באיזור החודש החמישי, היסטוריית החיפושים בגוגל של אישה הריונית יכיל בוודאי וריאציות שונות של המשפט:  How baby kicks feels like. הנה בעיה ראשונה: אף פעם לא בעטו בי מבפנים, איך זה אמור להרגיש? והבעיה שכל אישה מגיעה עם עולם פנימי משלה והתחושה היא די סובייקטיבית ולכל ילד יש רפרטואר בעיטות קצת שונה… יש המתארות זאת כפרפרים בבטן, יש המתארות זאת כמו פופקורן מתפצפץ… אמא שלי אמרה שזה מרגיש כמו דג ששוחה בבטן. לצערי הרב, לדעתי לפחות בתחילת ההריון, זה בעיקר מרגיש כמו גזים. מפריעה במיוחד העובדה שבהריון הגזים גם מתרבים. קשה לא לשבת עם יד על הבטן ולהרגיש רגשות אשמה שהרגע חשבת שהפלוץ הזה הוא בעצם הילד שלך או להיפך.
מה לעשות, בהתחלה הקטן או הקטנה הם באמת קטן או קטנה ואני די בטוחה שהיו לי בועות גזים יותר גדולות ממנה. אבל אל דאגה אמהות לעתיד, עם הזמן יכולת האבחנה של האם משתפרת והגפיים של העולל מתחזקות והבעיטות הופכות להרבה פחות מבלבלות, אלא אם אכלת בדיוק הרבה ברוקולי. עכשיו אין יותר ספק – את בהריון.
ביום בהיר אחד, כשאת נחה לך אחרי איזה בורקס טוב שאת יודעת שלא היית אמורה לאכול, פתאום את מקבלת מכת קראטה שמפילה אותך מהספה. זו היתה בעיטת הפתיחה לתקופה נהדרת בה הילדה שלי מנסה לגלות את עצמה ולמצוא לעצמה תחביב. כמה חבל שהיא בדרך כלל עושה את זה כשאני ישנה. כל יום בחמש לפנות בוקר הילדה הולכת לחוג אחר. ימי ראשון היא לומדת קפוארה, ימי שני ורביעי היא לומדת טאיקוונדו, ימי שלישי היא לומדת לרקוד סטפס, ימי חמישי היא עושה פילאטיס וסופי שבוע היא משאירה פתוחים לפעילויות פנאי כמו באולינג ופיינטבול.
לקראת חודש שביעי היא התחילה להתעניין יותר בענפי ספורט שדורשים אביזרים כמו כדורגל, כדורסל ורוגבי כשבתפקיד הכדור מככבים הקיבה, הכליות והשלפוחית שלי. כמעט שקלנו לוותר לגמרי על כיסא בטיחות לאוטו, עושה רושם שהיא תנסה לחזור הביתה מבית החולים על אופניים.
כשאת מספרת לנשים פוסט-הריוניות שהילדה בועטת לך בנשמה, הן תמיד אומרות "אבל נכון שזה כיף???". כאילו… כן… אבל… התגובה הראשונית שלי היא בדרך כלל "אאוץ'". זה לא בדיוק כואב, אבל לא משנה מי בועט בך מאיפה, זו עדיין בעיטה שזה גם לא בדיוק נעים. מצד שני ברגע שהיא מפסיקה לבעוט אני נהיית עצובה ומודאגת. כנראה שזו בערך ההגדרה של להיות אמא 🙂 .
באיזשהו שלב מגיע גם הרגע שבו הבעיטות לא רק מורגשות אלא גם נראות לצופים מבחוץ. בשעה שהגברת פעילה במיוחד הבטן שלי נראית כאילו יש בפנים ג'קוזי, כולה רוטטת וקופצת, והראש מיד עובר לסצנות נבחרות מסרטי הנוסע השמיני. אני חושדת שהרופאה טעתה באולטרסאונד האחרון כשהיא ספרה את הידיים והרגליים, צריכים להיות שם לפחות פי 1.75 יותר.
ברור שאני כבר עכשיו מנסה למצוא דפוסי שינה ועירות, ולא מוצא חן בעיני שעושה הרושם שלבת שלי יש גנים של ינשוף. לא חשבתי שכבר לפני לידה אני אמצא את עצמי אומרת לאבא של הילדה: "נו בטח, היא ישנה כל הנסיעה באוטו אז ברור שעכשיו היא תהיה ערה כל הלילה." באמת חשבתי שיש לי עוד קצת זמן…
ברגעים בהם קצת נמאס לי לקבל נגיחות בצלעות, אני והבייבי שמות לנו מוזיקה מרגיעה, רוקדות קצת ושרות. זה בדרך כלל מרגיע אותה והיא נרדמת. הבעיה שבדרך כלל אז גם אני נרגעת וקצת נרדמת, וזה הסימן שלה להתחיל אימון קיקבוקסינג.

מדריך טיולים – לונדון (Babymoon!)

עוד בשלהי החודש השלישי להריון, כאשר לחי שמאל שלי עוד היתה דבוקה למושב האסלה, נתגבשה בי ההחלטה שאני צריכה חופשה, ורצוי אחת שסובבת סביב אוכל. לא הופתעתי לגלות שנשים רבות מרגישות כמוני וקבעו את המונח הקסום בייבימון, מעין חופשת טרום לידה, כאשר המטרה העיקרית היא לקחת שניה אוויר ולתת להורים העתידיים קצת זמן איכות לפני לידתו של הורס/ת השמחות.
ההמלצה הרשמית לבייבימון היא טרימסטר שני, כאשר הבחילות פחות או יותר נגמרו אבל הבטן עוד נכנסת במושב צפוף של מחלקת תיירים, חשוב אבל להתייעץ עם רופא ולבדוק מה המדיניות של חברת התעופה שלכם. רצה הגורל והטרימסטר השני שלי נפל בתקופה מעט בעייתית של השנה: סוף חורף-תחילת אביב. במצב רגיל יעד חופשה בתקופה זו הוא איזור קו המשווה, אבל קפיצה מהירה לאתר של ה CDC הראה שהמקומות היחידים שבהם אין התפרצות של נגיף הזיקה הם קו הרוחב של ישראל וצפונה. בנוסף, טיסה ארוכה מידי אינה מומלצת. אז אירופה.
אבל לאן? הקריטריונים הם: מקום עם הרבה פעילויות במקומות סגורים כי בחוץ קר, מקום עם מסעדות טובות, מקום עם תחבורה ציבורית טובה כי אני לא במצב להליכה מרובה מידי ומקום עם שירותי רפואה מתקדמים לכל מקרה שלא יהיה. במילים אחרות: לונדון!
הסמיכות לתאריך הברקזיט רק עשתה את כל הסיפור יותר מעניין 🙂

לינה

האיזור הכי מרכזי ומעניין ו"אכיל" בלונדון הוא כנראה הסוהו. אבל אם הפרוטה לא ממש מצויה בשפע בכיסכם, תאלצו להרחיק קצת. התמזל מזלנו ומצאנו מלון שיצא במחיר מבצע מיוחד, אני אמליץ עליו למקרה והוא מתאים לתקציב שלכם או שגם לכם יהיה מזל. אנחנו התארחנו ב Meliá White House שהוא מלון ארבעה כוכבים במיקום מעולה. קודם כל הוא ממש ליד ריג'נטס פארק, שזה מקום שמומלץ להסתובב בו, בנוסף ישנן שלוש תחנות טיוב (הרכבת התחתית) במרחק של פחות מעשר דקות הליכה, מה שנותן בערך ארבעה קווים שונים להשתמש בהם. גם למטיבי לכת המיקום הוא טוב, הליכה של כעשרים דקות צפונה תביא אתכם לקמדן ועשרים דקות דרומה וכבר תהיו ברחוב אוקספורד. כבונוס למעוניינים בכך, הייתה עמדת השכרת אופניים צמודה למלון. קרוב למלון היה גם tesco שתוכלו לקנות שם מים או חטיפים לחדר. המלון היה סך הכל בסדר גמור, נקי ונוח… כל תלונה שאולי יש לי עליו מרגישה לי קצת קטנונית אז אחסוך ממכם אותן.

תחבורה

כמו שאמרתי הבחירה שלנו הייתה הרכבת התחתית, או בעגה המקומית: הטיוב. נכון לעכשיו, הדרך הכי זולה ונוחה לנסוע בטיוב היא באמצעות כרטיס "אויסטר" שהוא כרטיס שבו מטעינים כסף לתשלום על הנסיעות. את הכרטיס אפשר לקנות ולהטעין כבר בנמל התעופה הית'רו, וכל כסף שנשאר בו בסוף הטיול (וגם פיקדון על הכרטיס עצמו) יוחזר לכם. אז חשבו לכם את הסכום הזה לקניות בדיוטי פרי בדרך חזרה 🙂 . אני לא אלאה אתכם בהסברים על הכרטיס מכיוון שאחרים וטובים ממני עשו זאת באתר הזה.
הפעם היחידה שעלינו על מונית היתה כשטיילנו בפארק באיזור נטול טיוב ופתאום התחיל לרדת ברד בגודל של פתיתים (בתחזית אגב נאמר שיהיה שמש, עוד משהו לקחת בחשבון כשמטיילים בבריטניה).

אז מה עושים שם?…..

מוזיאונים

לונדון היא גן עדן לחובבי המוזיאונים, יש הרבה מהם, בנושאים שונים ורובם בחינם. אנחנו דגמנו מהמרכזיים:
British Museum – או במילים אחרות "תראו כמה דברים גנבנו מארצות אחרות כשעוד היינו אימפריה". מאז שהייתי שם כילדה חלו כמה שינויים… כיום יש בדיקה בטחונית בכניסה אז ייתכן שעדיף לכם להכנס דרך הכניסה האחורית ברחוב מונטגיו. אבל גם מהכניסה הראשית התור היה סביר, כרבע שעה. פתוח כל יום מ-10 עד 17:30, כניסה חינם. ארבע תחנות טיוב קרובות, חפשו את זו שמתאימה לכם.
Natural History Museum – תחנת חובה במקרה ואתם עם ילדים (או חנונים כמונו). החיסרון הוא שחלק מהתערוכות דחוסות באנשים בצורה קצת קיצונית, אבל מה לעשות, שלדים של דינוזאורים לא מסתובבים בכל מקום. גם פה כנראה תעמדו קצת בכניסה, אבל זה נראה יותר מפחיד ממה שזה, התור זז מהר. פתוח כל יום מ-10 עד 17:50, כניסה חינם. תחנה הכי קרובה South Kensington.
צמוד אליו יש עוד את מוזיאון המדע שהפעם לא הלכנו אליו, אבל הוא זכור לי לטובה מילדותי.

מגניב בגיל 6, בגיל 32 וגם בגיל 65 מיליון…

National Gallery – כי אני מתעקשת על קצת אומנות בכל טיול… ציורים של הגדולים והמפורסמים בתןך מבנה מרשים מאד. ממוקם ממש על כיכר טרפלגר. פתוח כל יום מ-10 עד 18:00, כניסה חינם.
Imperial War Museum – כנראה זה לא מוזיאון לכל אחד, בכל זאת מדובר על צבא ומלחמה… אני חייבת לציין לטובה את התערוכה בנושא מלחמת העולם הראשונה שהייתה מאד מקיפה ואפילו אינטרקטיבית (עד כמה שאתם רוצים אינטרקציה עם מלחמת עולם). דווקא תערוכות על מלחמת העולם השניה ושאר חיכוכים בריטיים לא הרשימו במיוחד, עדיין תראו שם מיצגים ייחודיים (פצצת אטום לדוגמה), אבל התערוכות קטנות ומרגישות חסרות. לתערוכה על השואה לא הלכנו כי אחרי שהיינו ביד ושם, מה הטעם? פתוח כל יום מ-10 עד 18:00, כניסה חינם. תחנות קרובות הן Lambeth North ו Elephant & Castle.

שווקים

יש כל כך הרבה… ואני בטוחה שתמצאו אתרים שיסבירו יותר בפירוט ובאריכות ממני על כולם. אני חולקת אתכם את הדעה שלי על המעטים שאני הספקתי לבקר בהם כדי שתקבלו רושם ראשוני ותוכלו לחפש עליהם יותר מידע ממקורות אחרים…
קמדן – כל איזור קמדן הוא איזור עם אווירה שונה וייחודית ומומלץ להגיע ולהסתובב, אבל לא מוקדם בבוקר, השווקים נפתחים באופן רשמי ב-10, אבל לפני 11 בבוקר הכל עוד מת, באופן כללי זה טיפ טוב לכל שוק, לתת לו זמן להפתח. כל האיזור שופע חנויות צבעוניות ודוכנים, האמת אני התקשתי להגיד איפה כל שוק מתחיל ונגמר (יש שניים באופן רשמי). בכל מקרה אציין את החנות cyberdog, גם אם אתם לא חלק מתרבות המועדונים, זו בהחלט חנות להציץ בה, חנות שהיא מסיבה אחת גדולה (מוזיקה, רקדניות…) ולא תראו אסופה כזו של בגדים בצבעי ניאון בשום מקום אחר… אציין גם את Cereal Killer Cafe לחובבי דגני הבוקר (כמוני) בו תוכלו לאכול דגני בוקר שהם פחות נפוצים במחוזותינו עם תוספות שונות וחלב בטעמים. תחנות קרובות הן Camden Town ו Chalk Farm.
קובנט גרדן – פה מדובר באיזור יותר נקי ויוקרתי של לונדון ושני השווקים שבו, אפל וג'ובילי (די צמודים), הם כאלה בהתאם. בעצם שני השווקים הם דוכנים של עתיקות: כלים, תכשיטים, ספרים… מסביב לדוכנים ישנן חנויות בוטיק ויוקרה ובתי קפה. אולי דווקא במקרה הזה כדאי להגיע יותר מוקדם לפני שהאיזור מתמלא תיירים, כי הדוכנים די צפופים. לנו התמזל המזל להגיע להופעת רחוב שהתאימה ביותר לאווירה של המקום, קודם "עלה לבמה" זמר אופרה שהאקוסטיקה במתחם רק החמיאה לשירתו ואחריו נגני כלי מיתר שניגנו מוזיקה קלאסית. היה תענוג לשבת בבית הקפה ולהינות מן ההופעה והאווירה.
פורטבלו – לעומת שני השווקים האחרונים, השוק הזה פתוח רק בימי שישי ושבת. מדובר על רחוב ארוך שבו בעיקר דוכני עתיקות, בגדים, דברי וינטג' כאלה ואחרים וכמובן קצת אוכל… אווירת סופ"ש רגועה ונעימה. אם היום יפה (לי לא היה כזה מזל) אז מומלץ לעשות סיבוב בשכונת נוטינג היל השכנה שיש לה אופי וקסם משלה. תחנות קרובות Notting Hill Gate בקצה אחד ו Ladbroke Grove שבקצה השני.
בורו – שוק האוכל. אז אם רציתם להצטייד בגבינה מסריחה, פטריות כמהין, כבד אווז וכדומה, זה המקום. כמובן יש גם המון סחורה טרייה, אבל את זה אין טעם להכניס למזוודה, בכל זאת נחמד לראות ולהריח. כמובן שיש גם דוכני מזון מוכן כדי לספק את התיאבון שפיתחתם במהלך ההסתובבות. זה נגיד מקום מומלץ לאכול פיש אנד צ'יפס! ויש גם דוכן של פסטה טרייה עם רטבים לבחירה (הניוקי היו שמיימיים). השוק פתוח במתכונת מלאה מרביעי עד שבת. התחנה הקרובה: London Bridge.

לא לבעלי לב חלש או כשר 😛

פארקים

הפארקים של לונדון נעימים לטיול רגלי ביום יפה. אני משערת שאת הייד פארק הגדול הכי פחות אהבתי, חלקים גדולים ממנו הם רק משטח דשא גדול עם קצת עצים מסביב, אבל יש בו פינות חמד והרבה סנאים חוצפנים (אז שימו עין על הסנדביץ' שלכם). ריג'נטס פארק הרבה יותר חיבבתי, ואם אתם שם באיזור תחילת יוני, אל תוותרו על גן הורדים שנמצא בו. פארק נהדר נוסף הוא פארק סנט ג'יימס ליד ארמון באקינגהם, אפילו בתקופה קרה ומדכאת כמו מרץ היה שם מקסים וגדוש ציפורים ועופות מים מעניינים.

הצגה או מחזמר

אין ספק שמדובר בחוויה ייחודית… ויש המון אופציות לבחור מביניהן לפי טעמכם וידיעותכם בשפה האנגלית. אנחנו בחרנו ללכת למחזמר אלאדין, נכון שנינו שולטים באנגלית, אבל עדיין קשה כשהם מדברים מהר ועם מבטא… אז בחרנו סיפור שאנחנו כבר מכירים ואוהבים ונוכל להתרכז יותר בוויזואליות של ההצגה… וואו כמה וויזואליות! המילה "וואו" אשכרה יצאה לשנינו מהפה כמה פעמים לאורך הערב. את הכרטיסים הזמנו דרך האתר הזה. ישבנו שורה שלישית וטיפה בצד, אבל זה לא פגם בצפייה בכלל.

קניות

אני לא הכתובת הנכונה לזה…. אבל כמובן שאפילו אני יודעת שרחוב אוקספורד הוא רחוב הקניות הראשי של לונדון. חנות מוצלחת במיוחד ברחוב הייתה primark שאולי אתם מכירים מערים אירופאיות אחרות. קניתי בגדי תינוקות כי פשוט לא שלטתי בעצמי.
עוד חנות מומלצת גם אם אתם בלי ילדים היא המליס קרוב לכיכר פיקדילי. בערך חמש קומות של צעצועים עם הדגמות חיות של חלק מהמוצרים. גם הרודס נחשבת לתחנת חובה, למרות שרובנו לא נקנה שם, עדיין כיף להסתובב ואולי לטעום קצת שוקולדים או מאפים.
לחובבי הז'אנר כדאי להגיע ל forbidden planet, חנות שכולה מוקדשת למדע בדיוני ופנטזיה, עם קומה שלמה רק לספרי קומיקס.
חנות אחרונה שאציין לביקור מיועדת לחובבי מותג השוקולד של M&M, חנות עצומה שמוקדשת כולה לממתק הזה. בחנות תוכלו לקנות מוצרים ממותגים ואפילו להכין לעצמכם M&M אישיים עם השם או התמונה שלכם!

לא ביקרנו הפעם בכמה אטרקציות מרכזיות כמו London Dungeon, מאדאם טוסו או London eye… כן טיילנו קצת באיזור שבו נמצאים בסמיכות בית ראש הממשלה, הפרלמנט, ביג בן ווסטמינסטר אבי (שלצערנו נכון לעכשיו האיזור בשיפוצים עד 2021).

אוכל!!!!!

כאמור אני בניתי על התחום הזה במיוחד… פעם המטבח הבריטי היה סוג של אוקסימורון, כיום זה עדיין לא מטבח טוב, אבל ללונדון הגיעו מספיק מטבחים אחרים 🙂 . כאשר העיקרי ביניהם הוא ההודי. האגדה אומרת שאם אתם רוצים לאכול אוכל הודי טוב, תסעו ללונדון, לא להודו. לא הייתי בהודו, אבל הייתי במסעדת Dishoom והייתה ארוחה יוצאת מן הכלל עם שירות מושלם ואפילו במחיר הוגן. למסעדה יש כמה סניפים ברחבי לונדון וכנראה בכולם תעמדו בתור אם לא תזמינו שולחן מראש, כדאי. כל המנות היו טובות אך אציין ספציפית את הדאהל (תבשיל עדשים), שגורם לכל דאהל אחר שאכלתי להשתוות למים של ספונג'ה. ב Dishoom הדאהל מבושל 24 שעות למרקם סמיך ואלוהי, אף פעם לא השתמשתי במילים עדשים ואלוהי במשפט עד כה. שימו לב, גם מה שלא חריף במפורש בתפריט עשוי להיות טיפה חריף לבעלי חיך צפון אירופאי… כמוני…

העוברית לעומתי לא התרגשה מהחריפות בכלל… קיבלה את החיך של אבא שלה…

גם אוכל סיני משובח יש בלונדון בשפע, ואין איזור שיותר שופע בו מאשר הצ'יינה טאון של לונדון. לא תצליחו לעבור ברחוב, לראות את הברווזים הצלויים בחלון ושהבטן לא תקרקר לכם. בשעות הצהריים רוב המסעדות יציעו בעיקר דים סאם וכיסונים למיניהם. קשה קצת להמליץ על מסעדה אחת, כי סך הכל כולן יותר טובות מרוב המסעדות הסיניות של פינלנד או ישראל… אכלנו באיזור כמה פעמים, והמסעדה שהכי נהננו בה הייתה Leong’s Legend, היה הכי נעים לשבת בה והמחשבה על הלחמניות המאודות במילוי חזיר ברוטב ברביקיו גורמת לי לרייר ברגע זה.
אבל אוכל אסייתי משובח יש לא רק בצ'יינה טאון, לחווית אכילה ייחודית ומעט יותר חגיגית אני ממליצה בחום להגיע ל Yauatcha (לסניף שבסוהו). לסניף זה (נכון לכתיבת הפוסט) יש כוכב מישלן אחד שהוא הרוויח ביושר, אבל האווירה במסעדה עדיין מאד קלילה וצעירה ואין צורך להתגנדר. לא הזמנו מקום מראש וחבל, כי נתנו לנו להתיישב רק אם נסיים לאכול תוך שעה, מה שאומר שלא דגמתי קינוח (וזה ממש חבל כי הקינוחים שלהם נחשבים גולת הכותרת). כדי לזרז עניינים פשוט בחרנו את כל המנות שסומנו בתפריט כמומלצות, מתוכן הכי אהבנו את הדים סאם האפויים במלית בשר ציד (צבי… נו venison…). אך גם צלעות החזיר המעושנות והברווז הפריך והארומטי (מגיע עם רוטב ופנקייקים) היו פשוט ללקק את האצבעות…

סיום מתוק

נו, איך אני יכולה בלי "קצת" סוכר? האמת שהפעם רימיתי ופשוט חיפשתי סניפים של פטיסרי טובים שכבר טעמתי בפריז ומצאתי סניפים שלהם בלונדון. את Laduree תוכלו למצוא במספר מקומות בלונדון, כמו בקובנט גארדן או בחנות הרודס. לפייר הרמה היו רק מקרונים ושוקולדים בלונדון, אבל הם עדיין המקרונים הכי טובים שאכלתי בחיי. מצאתי לי גם סניף אחד ויחיד של אריק קייזר ברחוב בייקר (חה!) שהתעקשתי לגרור אליו את החצי השני לארוחת בוקר, לדעתי היה שווה את זה 🙂 .
אבל נוספו לרשימת העילית הזו עוד כמה מציאות חדשות. אחת מהן היא Dominique Ansel, ממציא הקרונאט (כלאיים של קרואסון ודונאט). הסניף היחידי בלונדון נמצא קצת מחוץ לאיזור שבו הסתובבנו, לא רחוק מתחנת הרכבת ויקטוריה. דווקא את הקרונט לא טעמתי כי היה רק בטעם ורדים שאני שונאת, אבל טעמתי את הקואין אמאן (מאפה שהוא בצק קרואסון מקורמל) ועוגת קרמל וחמאת בוטנים ונהנתי מאד. האם שווה להגיע עד לשם במיוחד? לא יודעת, תלוי כמה אתם פריקים של פטיסרי… אני שמחה שהלכתי.
עוד מקום נהדר שחבל לפספס הוא  Maitre Choux שמתמחים בכל מה שעשוי מבצק רבוך. כמו בפריז, בחרתי לדגום אקלר וניל ופקאן, הפעם לא התאכזבתי! הטעמים היו עמוקים ורבודים… יחד עם האקלר הזמנתי שוט של שוקו, ושוט בהחלט מספיק, מדובר על שוקו בעוצמה של אספרסו, לא לילדים. יחד עם הקפה והשוקו קיבלנו שוקוטים (פחזניות עם סוכר גבישי) שהיוו דוגמה לאיך פחזנית אמורה להיות.

Afternoon tea… רק שזה שוקו וזה היה בצהריים…

האמת קצת התאכזבתי מהספק המתוקים שלי… אבל למרבה הפלא ההריון דווקא הוריד לי את הסיבולת…   

וואו, נראה לי שזהו… אפשר היה לכתוב עוד המון, במיוחד כי היו המון מקומות שלא התעמקנו בהם בטיול הנוכחי. אבל זה היה הטיול שלנו, והמשקל העודף שנוסף לי העמיס מאד על הרגליים והקשה עלי לעמוד בהספק וסגנון הטיול הרגיל שלנו. אבל זכינו לטייל, להינות מחברתו של השני בלי שלישי שבוכה ברקע, לאכול טוב בלי להקיא ולקחת נשימה עמוקה לפני האתגר הבא בחדר הלידה…

קוּ קוּ, מי שם?

בשעה טובה הגיע המועד השני בחשיבותו בתהליך ההריון (הראשון הוא מועד הלידה כמובן): סקירת מערכות מאוחרת. למה זהו מועד שעומד בקנה אחד עם אירועים הסטוריים כגון הסכם ורסאי? אתם בוודאי שואלים… כי בסקירת המערכות המאוחרת בהריון, סוף סוף הרופאה מעיזה לנחש את מינו של החייזר המתפתח להריונית בבטנה!
באמת שמועד הבדיקה לא יכל להגיע מוקדם מידי… כשהורים ואחיות למיניהן (אתם יודעים מי אתם) שואלים בערך כל יומיים בקוצר רוח: "נו, מתי אמרת שהבדיקה? איך את לא משתגעת כבר???"…. אז האמת שעם כל הרצון לדעת, ויש רצון, אני לא משתגעת מהנושא. כבר החלטתי שאם יש לי פוריטן/נית בבטן שלא רוצה לחשוף איברים מוצנעים, אז ניחא, נגלה בחדר הלידה. הגישה הזו נבעה משתי סיבות:
1. גם עכשיו זה רק ניחוש. ניחוש מושכל של רופאה משכילה, אבל ניחוש.
2. זה רק המין, זה לא המגדר. אז גם כשהרופאה תגיד לי "זה בן" או "זו בת", התשובה הליברלית והסובלנית (כי כזו אני) היא: "בנתיים".

אז בתאריך המיוחל יצאנו לבית החולים הסמוך באיחור ישראלי אופנתי. שמחתי מאד שהפעם, לעומת הסקירה המוקדמת, אני כבר לא צריכה לאגור שתן בכמויות של מיכלית נפט, מה שהקל על הריצה במסדרונות.
הפעם, לעומת הסקירה הקודמת, הרופאה דיברה אנגלית שוטפת. חבל, כבר התחלתי להתרגל לזה שקוראים לרחם שלי בעילגות אוּטוּרוּס… קיפצתי כאיילה על המיטה וחשפתי בטן הריונית לא מרשימה במיוחד. לצערי היא באמת לא הייתה מרשימה, לקבלת קנה מידה של הבטן שלי בשבוע הבדיקה תסתכלו על הבטן שלכם אחרי צלחת חמין. כנראה אצלי הבטן גדלה פנימה, מה שמסביר למה אני מרגישה שהטחול יוצא לי מהגרון.
הבדיקה התנהלה על מי מנוחות, כשהמילים "טוב" ו-"נורמלי" נזרקות להן על ימין ועל שמאל. בדקנו את כל האיברים: מוח, לב, כליות, קיבה… ספרנו אצבעות קטנטנות בכל הידיים והרגליים (ואפילו צילמנו כף רגל אחת בשביל אמא שלי שיש לה פטיש לרגלי תינוקות)… נראה היה שהפרצוף הצליח לגדול קצת לתוך האף הענק שראינו באולטרסאונד הקודם… וקבענו לצאצא עתיד מזהיר בהתעמלות אומנותית כי רוב הזמן הרגליים היו מאחורי הראש, פוריטן/נית כבר לא…

סוף הבדיקה הגיעה והרופאה אומרת "יש לכם עוד שאלות?". הצלחתי לרסן את עצמי מלצעוק "נו באמת גברת, מוח ולב זה טוב ויפה, אבל את יודעת למה באמת באנו!" ורק ענינו שנינו בחיוך : "אההה….מה זה?". "טוב, בואו נבדוק" היא אומרת ומתחילה להזיז את המתמר (הנה למדנו מילה חדשה) על הבטן שלי. אני הופתעתי, בהתחשב בעובדה שהפכנו את הצאצא כמו אומלט וראינו כל מ"מ ממנו, היא עדיין לא יודעת? ואז היא שואלת "מה אתם חושבים?".

עכשיו עצירה לאפקט דרמטי.
מתחילת ההריון אני הימרתי על בן כשהנימוקים שלי היו שאני מרגישה את כרומוזום Y מסתובב לי בדם. קיבלתי חיזוק לכך שבכל החלומות שלי היה בן… אבל מצד שני הוא היה בלונדיני, אז הבנתי שחלומות לוקחים בערבון מוגבל. ברור שזה לא משנה והעיקר שהילד בריא וידה ידה ידה… אבל אם היו נותנים לי כפתור שנותן לי לבחור, הייתי בוחרת בת. מאד יכול להיות ששכנעתי את עצמי שיוולד בן כדי להכין את עצמי מנטלית.
אל ההימור שלי הצטרפו החצי השני ואמא שלי. מצדו השני של המתרס עמדו אבא שלי ואחותי שהתעקשה לדבר על מה שבבטן שלי בגוף נקבה. לשם השעשוע שבעניין בדקתי אמונות תפלות לגבי הריון ואלו התוצאות:
המווווון בחילות – בת
חשק לאוכל מלוח – בן
גובה וצורת הבטן- קשה להגיד, אין בטן
מחסור בפצעונים – בן
לוח שנה סיני – בן

אז הגענו לרגע האמת, הרופאה מסתכלת ואומרת "אני לא רואה את מה שצריך לראות בשביל בן…" אני משערת שברגע זה המחשבה שעברה בראשו של החצי השני שלי היא "טוב אם זה כל כך קטן שאי אפשר לראות את זה אז עדיף שזה בכלל לא קיים". הרופאה סובבה קצת את הזוית ואמרה "כן, ככה נראית בת, לדעתי זו בת". ואני, מרחפת מאושר ועם חיוך שמקיף את כל הראש, חושבת לעצמי "בנתיים…" 🙂

גברת מגונדרת

moi moi

בחילות בוקר (וצהריים… וערב… ולילה…)

כמעט בכל הסרטים ההוליוודים, הדמות הנשית מגלה שהיא בהריון באופן הבא: היא מקיאה באמצע יום העבודה (רצוי בצורה מצחיקה, נגיד בתוך התיק שלה, או על הנעליים של הבוס שלה), מתלוננת לחברה שלה שהיא כנראה חטפה קלקול קיבה או שפעת, החברה צוחקת "אולי את בהריון", קלוז אפ על הפרצוף מוכה ההבנה של ההריונית, פוטומונטאז' של עשרות בדיקות הריון חיוביות.
פה הבחילות וההקאות נגמרות ולא מוזכרות יותר.

לתדהמתי, זה לא חד פעמי וזה לא עובר תוך יום… או אפילו שבוע…. אז נכון, ישנן בנות מזל (תהיו בטוחים ש"בנות מזל" זה לא הכינוי לנשים האלה בראש שלי) שלא יחוו את הבחילות כלל או לפחות לא באופן שישפיע על חייהן באופן דרמטי, אבל ממתי אני ברת מזל באופן מיוחד?
בשבוע הרביעי בערך להריון התלוננתי בתמימותי לבודדות שכבר ידעו על כדור התאים המתפתח לו בבטני: איך זה שאין לי בחילות? רציתי קצת בחילות, הרי להתלונן על בחילות זה חלק מהחוויה, זה כמו לעשות צבא ולא להתלונן על האוכל, מי שמע על דבר שכזה? בנוסף קראתי מחקרים שבחילות בהריון מצביעות על הריון בריא ועובר אינטיליגנט… אז אני מגדלת כנראה את דה וינצ'י הבא…
תוך שבוע הבחילות התחילו ובשבוע השישי להריון התפקוד שלי כבר צנח לאפס, והלוואי שהייתי מגזימה. בשבועיים הבאים הצלחתי לעבור בקושי מהמיטה לספה, הזמן היחידי שהייתי על הרגליים היה כשבין שלוש לחמש פעמים ביום רצתי לשירותים והקאתי את כל מה שלא אכלתי ושתיתי. למזלי כמות ההקאות ירדה אחר כך לפעם אחת ביום אז התייבשות ואשפוז נמנעו ממני.

לאולטרסאונד הפרטי השני (כי בראשון עוד לא שמענו פעימות לב), הגעתי חיוורת ומלמלת לרופאה "אני הולכת למות", והיא מצידה לא הסכימה לעשות הרבה חוץ מלהסתכל עלי במבט מרחם.
בפינלנד לא מאמינים בתרופות למניעת בחילות, הם לא מרגישים שיש מספיק מחקרים שתומכים בסברה שהתרופות לא מזיקות לעובר. אני לא יודעת אם הם פשוט לא מעודכנים, או שבגלל שנולדים פה כל כך מעט ילדים הם מחליטים שלא לקחת שום סיכון מיותר. הרופאה שמחה אבל להציע לי ימי מחלה מעבודה כמה שבא לי (שזה נותן לכם רמז על תנאי העבודה בפינלנד, כיף להיות שכיר), אבל בהתחשב בזה שהבוס שלי עמד שם לידי והוא האבא של הצאצא, לא טרחתי לקחת אותם.
מה שכן הרופאה אמרה, זה את המשפטים המופלאים הבאים: "תאכלי מה שבא לך בלי לחשוב על קלוריות ובריאות" ו- "ניסית לאכול גלידה?". מעולם לא חשבתי שאקבל הנחיה מרופא לאכול גלידה, אשכרה בן אנד ג'רי במרשם רופא, "קחי שני מגנום ביום". החצי השני שמח שסוף סוף הוא יכול לעשות משהו שאולי יעזור, מילא את המקרר בגלידה והתחיל להתמקצע בהכנת מילקשייקים.

עכשיו הסתייגות קלה. גם גלידה וגם כל דבר אחר שאמור לעזור לבחילות בהריון, עוזרים (לפחות במקרה שלי) באופן מינורי במקרה הטוב. קיבלתי לפחות חמש עשרה עצות ממקומות שונים: קרח, להריח לימון, קרקרים, עגבניות, אכילה תכופה, ג'ינג'ר וגלידה כמובן…. חלק מאלו לא עזרו כלל ורק הרעו את המצב (תה ג'ינג'ר), וחלק הקלו ממש מעט. בסופו של דבר גם אם הגלידה הקלה על הבחילה, אחרי שעה בערך גם היא יצאה חזרה החוצה.
מה שהוביל אגב לעבודת סמינריון: "איזה אוכל עדיף להקיא"… ופה אני עוצרת בהסברים למען קוראים שקיבתם רגישה.

קשה לתאר למי שלא חווה בחילות הריון (אהמ, גברים) איך הן מרגישות, כי זה לא כמו קלקול קיבה או בחילה מרכבת הרים. בתקופות הקשות ביותר ההרגשה היא כאילו כל תא ותא בגוף שלך מקיא. מרגישים את הבחילה לא רק בקיבה אלא בכל הגוף, גם בראש, בידיים, בגב ובאף. רמת האומללות מגיעה לזו של כלב נטוש בתחנת דלק בדימונה ויחד איתה מגיעה חרדה איומה: אני יושבת כרגע על הרצפה בשירותים, ראש עמוק באסלה ובוכה (באמת, עם דמעות) שאני רוצה את אמא שלי… איך אני יכולה להיות אמא של מישהו אחר???
אז אמא הגיעה לפינלנד, והרגיעה אותי שגם היא בזמנה שכבה על הספה ככדור מלא רחמים עצמיים ורצתה את אמא שלה, ואז הלכה ועשתה בשבילי את הכביסה (כי ריח של מרכך כביסה גרם לי להקיא, באמת, במשך חודש לבשתי בעיקר בגדים מלוכלכים כי לא סבלתי ריח של בגד נקי).

בניגוד למסורת הישראלית לקרוא לעובר בשם בוטן או קשיו או שאר אגוזים וקטניות, הצאצא המתפתח שלנו קיבל את הכינוי הפיני pöpö שזו מעין מילת סלנג לחיידק, מילה שהייתם משתמשים בה בשיחה עם ילדים, בניגוד לבקטריה או מיקרוב. הכינוי הזה היה נשמע לי מתאים במיוחד: משהו חמוד וקטן מאד שחי לי בגוף ועושה לי בחילה.

בערך כל שבוע הייתה מתנדבת רנדומלית שאמרה לי "אהה את כבר בשבוע X? אז תוך שבוע שבועיים זה נגמר… ", זה המשיך ככה בערך עד שבוע 16. ומה אתם יודעים, האחרונה צדקה (; . לאט לאט ההקאות הגיעו רק לסירוגין ובין הקאה להקאה כבר הצלחתי לעמוד, ללכת, לטוס לישראל, לאכול במסעדה… היום ממרומיי השבוע ה-20 הבחילה מגיעה רק במצבי קיצון כמו חשיפה לריחות ספציפיים, נסיעות ארוכות או ארוחה גדולה מידי, אבל גם היא עוברת מהר ובקלות.

לסיכום, אני חושבת שאם הייתם מספרים לי שלאמא של היטלר גם היו בחילות קשות בהריון הייתי חושבת "אוי מסכנה! מה היא כבר עשתה רע למישהו???"… באמת שזו חוויה שאני לא מאחלת לאף אחת… בעצם באיזשהו מקום אני מקווה שתהיה לי בת ושהיא גם תקבל קצת בחילות אם היא תהיה בהריון, בכל זאת דרוש פה קצת צדק.

moi moi

3=1+1

אז מתברר שבאיזשהו שלב בחייו של אדם, לכל המאוחר אחרי גיל 30, המוח מפסיק לעבוד. ההגיון והשכל הישר נזרקים החוצה מהחלון והחשיבה הלוגית נשטפת באסלה. פתאום רוצים לעשות ילד.
שנים על גבי שנים סינגרתי על א-הורות והרצאתי בלהיטות נגד הוספת עוד אנשים לעולם שנראה שהולך לאבדון…. ואז נשתבשה עלי דעתי. האמת שהראשון שנשתבשה עליו דעתו הוא החצי השני, הוא התחיל עם השטויות הללו… בהתחלה ייחסתי את זה לשעמום, כי סך הכל אם אתה לא אוהב לצפות בהוקי, אז אין בפינלנד עוד הרבה מה לעשות בחורף. אבל החצי נשאר איתן בשגעונו גם אביב, ולכן נאלצתי להקדיש לנושא מחשבה אמיתית. למרבה האירוניה, ככל שמקדישים לנושא הילודה (הפרטית, לא הגלובלית) מחשבה, ככה המחשבה פחות לוקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות.
בקיץ, כשהכל פה פורח ושמח ואופטימי, התקבלה ההחלטה פה אחד להתרבות.

 התעוררה לי בעיה: מה אני יודעת על הריון ולידה? ועוד יותר גרוע: מה אני יודעת על הריון ולידה בפינלנד???? אין ספק שלסיטואציה שהיא גם ככה מחליצה וטעונה רגשית נוספו עוד אלמנטים מלחיצים… אתן לכם דוגמה:
בדיקות גנטיות. בישראל ואפילו בארה"ב, באופן אוטומאטי ופשוט (ברוב המקרים), הולכים לרופא, מספרים לו על תכניותכם להרחיב את התא המשפחתי, מוציאים את עבודת השורשים מכיתה ז' והרופא קובע לכם בדיקת דם שבסופה אחד מכם צוחק על השני שיש לו יותר גנים דפוקים.
בפינלנד התהליך הלך בערך כך: הולכים לפגישה אצל אחות מיילדת, שואלים אותה על בדיקות גנטיות, היא מתבלבלת מהשאלה, חופרים באינטרנט, מוצאים מכון אחד בהלסינקי שעושה בדיקות גנטיות אבל רק לגנים ומחלות של פינים (יש להם אפילפסיה משלהם!), מתקשרים ושואלים אותם אם הם יכולים לבדוק גם מחלות של יהודים, הגנטיקאית שלהם מתפטרת מהלחץ. הלוואי שהייתי צוחקת.
מה שהשאיר אותנו עם האופציה של לבוא לעשות את הבדיקות בארץ באופן פרטי (שנינו כבר לא חברים בקופת חולים בארץ)… אבל אז הבליח לי ניצוץ של גאונות. הבנתי שחצי מהבדיקות בארץ בעצם נשלחות למעבדות בארה"ב, אז יצרתי איתם קשר וגיליתי שאני יכולה לשלוח אליהם את הבדיקה בעצמי! תוך שבוע קיבלתי ערכות עם מבחנות, מצאתי אחות שלקחה מאיתנו דם ושלחתי את הערכות חזרה בFedEx! קל, מהר ואפילו זול יחסית (למורת רוחם של בני המשפחה בארץ שקיוו לסחוט ממני עוד ביקור). כעבור כחודש קיבלתי את התוצאות במייל מוצפן לשמירה על הפרטיות והחצי השני שלי זכה לצחוק עלי שיש לי גן אחד דפוק.

ואז בקול תרועה רמה התחילו הנסיונות ליצירת יורש/ת עצר! למרבה האכזבה של אחד מאיתנו (נחשו מי), שלב הנסיונות היה קצר מאד. כבר בסתיו הבדיקה הראתה שני פסים והשמחה היתה רבה.

כמו שכבר אמרתי, אני לא מבינה כל כך בתהליך ההריון והלידה בישראל, אז בטח ובטח שאני חסרת מושג על כיצד להתנהל פה בפינלנד. וככל שאני מתקדמת בתהליך ומדברת עם יותר נשים אני רואה שבחלק מהמקרים ישנם הבדלים גדולים. נראה שהגישה הכללית להריון בפינלנד היא שמדובר בתהליך טבעי ושמומלץ לשמור את ההתערבויות למינימום, כלומר שכל עוד אין לי תלונות אין לי מה לראות רופא, אני לא חולה. לדוגמה, כאשר התקשרתי לקבוע תור לבדיקת דם, על מנת לאשר את ההריון ולבדוק את תקינותו, האחות בטלפון אמרה: "זה בסדר, אם הבדיקה הביתית חיובית זה מספיק טוב לנו". בעצם הבדיקה הראשונה והאולטרסאונד הראשון שמוצע לכלל הנשים בפינלנד הוא זה של השקיפות העורפית, כלומר שאף אחד כאן במערכת הבריאות הציבורית לא באמת ידע שאני בהריון עד סוף החודש שלישי.
אגב, האולטרסאונד השני (ואולי האחרון) יהיה בבדיקת המערכות המאוחרת בשבוע ה-20, שזה חודש חמישי לאלו ביניכם שלא יודעים הריונית מדוברת.

הפגישות שכן נערכו לי דרך המערכת הציבורית בחודשים הראשונים להריון היו בעיקר לשבת עם אחות מיילדת ולענות על שאלות כגון: איך אני מרגישה עם העובדה שאני בהריון? איך בעלי קיבל את הבשורה? האם הדינמיקה בינינו השתנתה מאז? האם אני חווה אלימות בבית? וכמובן שיכולתי לשאול שאלות ולהעלות חששות משלי. זה הרגיש יותר כמו פגישה עם פסיכולוגית או עובדת סוציאלית מאשר עם רופאה. בסוף הביקור היא נזכרה שאני בכל זאת בעצם יושבת במרפאה ובדקה לי לחץ דם.

"כרטיס אמהות" – מעין דרכון הריון, פנקס ובו כל המידע הרפואי שלי בנוגע להריון

כמובן שאני (ומתברר שהרבה נשים בפינלנד) לא חיכיתי עד לשקיפות העורפית והלכתי לאולטרסאונד ראשון אצל רופאה פרטית, כשרוב הפגישה התעמקה בשאלה: "אבל כמה עוברים את רואה שם???". מצטערת, אבל לעבור מאפס ילדים לשניים נשמע לי כמו קפיצה גדולה מידי… אז אחרי שהכרחתי אותה לבדוק שלוש פעמים קיבלנו את הגושפנקה הרשמית: יש לי ראשן אחד חי בבטן.

מזל טוב!
Onnea!

 

מדריך טיולים – פריז

המדריך הבא מוקדש באהבה רבה לפוסט הבלונדיני, שעזרה לי לתכנן בערך כל צעד ושעל שלי בפריז.

לא חשבתי שאמצא מקום שאוהב כמו שאהבתי את רומא, אבל פריז נגעה בדיוק בעצב חשוף: פטיסרי. בשבילי להגיע לפריז, בירת הקינוחים העולמית, זה כמו אמסטרדם בשביל סטלנים או מילאנו לחובבות הנעליים. מודה שלפני הנסיעה חששתי מעט, כי שמעתי על סינדרום פריז, מה אם הבתים יהיו אפורים ומשעממים? מה אם הרחובות יהיו מטונפים? מה אם הצרפתים יהיו גסי רוח שיסרבו לתקשר איתי בכל שפה שאינה צרפתית? שמחה לבשר שהחששות הספציפיים הללו התבדו. כל עוד באים עם ציפיות ריאליסטיות, פריז היא אכן עיר מענגת עם אופי וקסם משלה.
אני נאלצת להתנצל מראש, אם בדרך כלל אני חופרת על אוכל, הפעם אני אציב כנראה רף חדש… אבל זו פריז! אם לא באתם בשביל לאכול, אז למה באתם??? … שנתחיל?

לא ראיתם? לא הייתם

לינה

גיסתי היקרה היא פריזאית במקור והיא כיוונה אותנו למצוא מלון ברובעים החמישי או השישי. הקשבנו לעצתה ומצאנו מלון בוטיק חמוד בשם Les Bulles de Paris. המיקום שלו היה מושלם עבורנו, השירות היה נהדר (כבר לפני ההגעה קיבלנו למייל שאלון העדפות ורצונות לקראת הביקור), העיצוב מקורי ומושקע עד הפרטים הקטנים… אבל אני מוכרחה להזהיר שהחדר היה זעיר! שני אנשים ושתי מזוודות טרולי אתגרו את שני המטרים הרבועים של הרצפה עד מאד. בכל מקרה, ברדיוס של 500 מטר מהמלון הזה ישנם עוד כשלושה מלונות נוספים שאתם יכולים לבדוק, כמו שאמרתי המיקום מומלץ: רחוב נעים ויפה, מטרו קרוב, מרחק הליכה קצרצר מהסורבון, מהפנתאון ומנוטרדאם. והכי חשוב: 3 דקות הליכה ממאפייה של אריק קייזר, אז אל תבזבזו כסף על ארוחת בוקר במלון! (רואים איך כבר דחפתי המלצת אוכל?) קרואסון השקדים-שוקולד היה מוצלח במיוחד.
בכל מקרה, כל בתי המלון בצרפת מדורגים ע"י אותו גוף, אז שלא כמו בבודפשט, בפריז מספר הכוכבים שקיבל המלון תיתן אינדיקציה מהימנה לרמתו.

תחבורה

פריז לא קטנה, ללכת אותה ברגל זה אתגר לרגליים ואפילו מטיבי לכת שכמונו לפעמים נעזרו במטרו. המטרו של פריז גדוש תחנות והן נמצאות בכל פינה (עד שיורד גשם ואז הן למרבה הקסם נעלמות, אולי הן נמסות במים?) והתדירות של הרכבות טובה אף היא. ביום הראשון שלנו עם המטרו התקשנו מעט עם השילוט ופשוט עלינו על רכבות באופן שרירותי וקיווינו שזה הכיוון הנכון, אתם יודעים, זה סיכוי של 50-50… אבל מהר מאד השתלטנו על הנושא ובעזרת אפליקציה של המטרו הגענו לכל מקום שרצינו. אם יתמזל מזלכם, אולי תזכו לשמוע את אחד מנגני המטרו, אנחנו תמיד פספסנו אותם והם ירדו מהרכבת כשאנחנו עלינו.
ההגעה למרכז פריז משדה התעופה שארל דה גול קלה ונוחה, פשוט עולים על קו RER B.

מה עושים?

רוב מדריכי הטיולים לפריז יכתבו מסלולי טיול או יחלקו את האטרקציות בפריז לפי רובעים. לפני הנסיעה גם אני הכנתי לי מסלולים מדוייקים, תוך 3 שעות בפריז יכולתי לזרוק את הכל לפח. בסופו של דבר חשוב להשאר גמישים כדי להיות מותאמים למזג האויר. ביום הראשון שלנו היה חם ושמשי, אז ניצלנו זאת ופשוט הלכנו כמעט את כל העיר, תוך שאנחנו מסמנים וי על האתרים החשובים ביותר. ביום הלפני אחרון ירד גשם כמעט כל היום אז דחפנו לתוכו את כל המוזיאונים.
אני משערת שההמלצה שלי היא לרשום לכם על דף את כל המקומות שאתם רוצים ללכת אליהם וכל המידע שתצטרכו (כתובת, מטרו קרוב, שעות פתיחה…), ונגיד לסדר אותם לפי קרבה גיאוגרפית. ואז אם אתם מטיילים לכם בגני טיולרי בצהריים ופתאום מתחיל גשם, אז תוכלו להכנס למוזיאון האורנז'רי… ואם התחזית מראה ששמשי אז תמשיכו על השאנז אליזה עד לשער הניצחון!

…aux champs elysees

 

ובכל זאת על מה אני ממליצה?

מוזיאונים – עקב זמננו הקצוב (שהיה צריך להכיל בתוכו גם ארבעה פטיסרי, שוקולטרי ובולנז'רי), נאלצתי לבחור רק 2 מוזיאוני אומנות… בגלל שאני פריקית של מונה בחרתי באורנז'רי, היכן שנמצאים החדרים העגולים עם תמונות נופרי המים הגדולות, אני מודה שדמעתי קלות. המוזיאון השני היה בחירה קשה בין הלובר לבין ד'אורסיי, כיוון שהמוניטין של התור ללובר הפחיד אותי בחרתי בד'אורסיי שגם קיבל המלצות חמות מהבלונדינית. כמובן שגם למוזיאונים הללו יש תור, כי בידוק בטחוני הפך למציאות הקשה של צרפת, אבל אם תגיעו בשעות מסויימות ו/או תקנו כרטיסים מראש (יש כרטיס משולב לשניהם) אז זה לא נורא. לד'אורסיי הייתי ממליצה להקדיש כשעתיים, אלא אם אתם ממש בעניין ורוצים להסתובב עם המדריך האלקטרוני ולשמוע על ההיסטוריה של כל יצירה, במקרה הזה תצטרכו יותר זמן. בד'אורסיי תוכלו לראות מספר לא מבוטל של יצירות מהמפורסמות בעולם.
בית האופרה (באו נקרא לזה גם מוזיאון), היה מרשים מאד ואני שמחה שנכנסתי, את הפנטום לא מצאתי. תשלום בכרטיס אשראי במכונה יסייע לכם לדלג על עוד תור (או כרטיס קנוי מראש).

לא הספקנו: הלובר כמובן, מוזיאון הצבא עם קבר נפולאון וגן הפסלים של רודן… פעם הבאה… מרכז פומפידו לאומנות מודרנית לא בא אצלי החשבון, כי לצבוע קנבס באדום אני גם יכולה.

אם לא מבפנים אז לפחות מבחוץ… ועם חתול

כנסיות – לכנסיות הצרפתיות בהחלט יש אופי שונה מאלו של רומא. הפאר שלהן (בהכללה כמובן) יותר מטיל מורא, כיאה לסגנון הגותי ששולט. המפורסמת מכולן היא כמובן נוטרדם דה פריז שהיא אכן אתר חובה, כמובן שחובה לראות מבחוץ, אבל מומלץ גם להכנס (בחינם) פנימה, התור אורך כ- 10-15 דקות. כמובן שתוכלו לעלות למעלה, אבל זה דורש תשלום, עמידה בעוד תור ואז טיפוס בהמון מדרגות צרות, ויתרנו. עוד כנסיות מומלצות הן סנט איסטאש (גם גותית) ומדלן שהיא בסגנון ניאו-קלאסי.
ברובע המונמרטאר ישנן עוד שתי כנסיות: בזיליקת הלב הקדוש המפורסמת וסנט פייר מהעתיקות בפריז. חוץ מהכנסיות הללו מונמרטאר לא הרשימה אותי במיוחד, אולי זה היה מזג האוויר הגשום שתפס אותנו ואולי עומס התיירים, אבל עדיין מדובר ברובע שהוא חובה ובעל חשיבות היסטורית ותרבותית.

מעניין אם גם הם נשמעים כמו ג'ורג' קוסטנזה

עוד "אטרקציות"
-בית הקברות פר לשז, שם תוכלו למצוא את קבריהם של מפורסמי פריז, וכמובן הכי חשוב: ג'ים מוריסון. גם עם מפה מציאת הקברים היא עניין מסובך, אז אל תותרו עליה.
-טיול בגני לוקסמבורג וגני טיולרי, לראות איך מכסחים דשא עם סרגל ופלס, יהיה בילוי מומלץ ליום שמשי.
-רובע מונפרנס, איזור נחמד להסתובב בו בערב, מאד צעיר ואנרגטי. שם ישנו מגדל מונפרנס שיכול לתת את התצפית הטובה ביותר על העיר.

קניות – האמת שאני לא הטיפוס להמליץ על מקומות לקניות במיוחד… גלריה לאפייט היתה אכן מרשימה, במיוחד הרשימו אותי הסינים שעמדו בתור (כן כן אפילו פה יש תור) מחוץ לחנויות של לואי ויטון. השאנז אליזה לא הפיל אותי מהרגליים, ציפיתי ליותר מותגי יוקרה וסך הכל זה היה כמו רחוב קניות רגיל. מה שכן, קרוב לכנסיית סנט אסטאש ישנם רחובות משופעים בחנויות לכלים ומוצרים למטבח, כמו Mora, G. Detou ועוד… לא בהכרח זול יותר, אבל תמיד כיף להסתובב בחנות ולייבב לבעלך "אבל… אני רוצה כזה…..". חבל שטסתי עם טרולי 😦 .

א ו כ ל

אז הנה החלק המעניין! נתחיל מפטיסרי ואז נעבור למסעדות… הכנתי לי רשימה מראש של הפטיסרי שהם מקום ביקור חובה, להלן הפטיסרי, מה אכלתי שם וביקורת:

כריסטוף אדם L'ECLAIR DE GENIE – האמת לא היה ברשימה שלי, אבל עברתי ליד סניף במקרה אז למה לא. מוקדשת לאקלר לכמובן. האמת, לא התרגשתי. בחרתי באקלר וניל מדגסקר עם פקאנים מוזהבים מלמעלה. היה טעים, אבל הטעמים היו די חד מימדיים, אולי הבחירה שלי לא הייתה מוצלחת?

פושון – בפושון האווירה מעט דיסקוטקית שכזו, עיצוב בגווני שחור וורוד צעקני, מאד מודרני… גם המוכרות נראות קצת עייפות. המקום גדול מאד וגם מוכרים בו יינות, תה, ריבות וכד'…
בחרתי באקלר קרמל מלוח ובקרואסון מפוספס בירוק במילוי פיסטוק. האקלר האמת היה מוצלח לטעמי יותר מהאקלר של אדם, אבל הקרואסון היה נפילה קשה: הדבר הירוק שהם שמים על הקרואסון כדי ליצור את הפסים היפים בסך הכל מייבש את הקרואסון, זה היה עובד אם הוא היה מפוצץ במלית פיסטוק מלאת טעם, אבל לא…
החנות נמצאת ממש ליד כנסיית מדלן אז כדאי לשלב.

La Maison du Chocolat – שוקולטרי שגם היא לא רחוקה מכנסיית מדלן, אז קיבלתם כבר שלושה במחיר של אחד! המקום היה נעים, מוכרים חביבים ומקצוענים, חילקו טעימות 😛 ומים לניקוי החיך… אני כבר ממש לא זוכרת אילו שוקולדים טעמתי וקניתי. אני יכולה אבל להגיד שסך הכל היה מוצלח. כזכור לי לא מדובר בשוקולדים מקוריים ויצירתיים, אבל הם איכותיים ואכן יתעלו על רבים אחרים.

ל'אדורה – מקום הולדתו (כך לפחות הם טוענים) של המקרון. יש להם מספר סניפים, בידקו איזה מתאים לכם למסלול, רק קחו בחשבון שלא כולם באותו הגודל ולא בכולם ישנה גם מסעדה אם תרצו לשבת לאכול משהו יותר מזין.
הקופסא הכי קטנה למכירה מכילה שישה מקרונים. אני בחרתי: קפה, וניל, שוקולד, פיסטוק, קרמל מלוח ולבנדר. אין ספק שככה אמור להיעשות מקרון, מבחינה טכנית היה מדובר בשלמות. רק הקפה לטעמי לא היה מוצלח, הוא היה מר מאד, לא מאוזן. הטעם האהוב עלי היה הקרמל המלוח (אבל זו החולשה שלי…), אבל אין ספק שהמעניין ביותר היה הלבנדר.
חוץ ממקרונים גם טעמתי קרואסון שהיה פיצוי על הקרואסון היבש והמדכא של פושון, קרואסון קלאסי שהיה לא פחות ממה שציפיתי לקבל בפריז.

ז'ק ז'נה – העילוי התורן של פריז, ובצדק. לז'ק ישנם שני סניפים, אך רק באחד מהם תוכלו לשבת ולשתות את השוקו הטוב בפריז, 133 rue de turenne ברובע השלישי. ישנו מספר קטן למדי של שולחנות אז תזמון לא טוב ידרוש ממכם לחכות, אבל זה שווה את זה.
אז כמובן ששתיתי שוקו, ניתן להזמין גם עם קצפת, למרות שלדעתי זה מיותר. הוא אכן היה מהטובים ששתיתי, סמיכות מושלמת וטעם נהדר, אבל אני עדיין חושבת ששלי יותר טוב. עם השוקו יביאו לכם קערה עם סוכר (שלא תעיזו להוסיף!!!) ועליה קצת שוקולדים לטעימה. חוץ מזה לקחתי גם טארט אגוזים דבש וקרמל, שהיה טעים אבל לא יוצא מן הכלל. חבל שלא לקחתי את טארט הלימון-בזיליקום, סתם היה לי חשק לאגוזים. בכל מקרה התפריט משתנה ולא כל יום יוצעו אותם דברים, אז זה גם עניין של מזל (הפריז ברסט שהומלץ לי לדוגמה לא היה באותו יום).
וכמובן שיצאתי משם גם עם קופסת שוקולדים, הכי קטנה מכילה תשעה. לעומת השוקולדים של לה מייסון דו שוקולד, פה מדובר על שוקולדים ייחודיים, מלאי יצירתיות ודמיון, כאלו שלא תטעמו בשום מקום אחר: שוקולד עם בזיליקום, שוקולד עם טימין ועוד… וכולם, גם המיוחדים וגם הפשוטים הם פשוט מעולים! כל הטעמים מאוזנים והרמוניים, והכל מחומרי גלם טובים וטבעיים. את השוקולדים ארזו לי בתוך עטיפה ששומרת עליהם מהבדלי הטמפרטורות, כדי שיחזיקו לי מושלמים עד הבית.

פייר הרמה – מיוצאי חלציה של ל'אדורה, ואכן ניכר שהוא לקח את הידע שלו משם ושידרג אותו. הרמה הוא אחד מהשמות החמים בעולם הפטיסרי וכל קונדיטור מקצועני או חובבן חייב להכיר ולטעום. גם לפייר הרמה יש המון סניפים, אז תבחרו לפי המסלול שלכם ולפי מה שאתם רוצים לאכול, אנחנו הלכנו לסניף שליד כנסיית סן סולפיס ולא רחוק מגני לוקסמבורג, שניהם מהווים מיקומים נחמדים לשבת ולדגום את מה שקניתם.
אז אני לקחתי לי קופסת מקרונים קטנה, שבעה אם אני לא טועה, לצערי אני לא זוכרת אילו טעמים. אכלתי אותם יום למחרת, ועדיין, למרות היותם מעט חמים ומעוכים, עדיין היה ברור שמלך המקרונים קיבל את הכתר בצדק. גם האיכות הטכנית וגם יצירתיות ומקוריות בטעמים, תמצאו שם שילובים שיאתגרו את המוח שלכם ויוציאו את הפה שלכם להרפתקה.
חוץ ממקרונים גם לקחתי את טארט הוניל האינסופי שהוא אכן קינוח סגידה לוניל, כל אלמנט בקינוח הזה חוגג את הוניל. ת ע נ ו ג.

ואם אתם רוצים אוכל שהוא גם אוכל, אז כמובן שיש לי המלצות גם כאן…. בגדול אין מה להתלהב ממקום שמתהדר בזה שהמינגווי וויקטור הוגו היו בו, עושה רושם שהשתיינים האלה ישבו בכל מקום.

לא רחוק מידי מהמלון שלנו היו שתי מסעדות שגם הגישו אוכל טעים וגם הן בעלות ערך מוסף והן נכנסו לרשימה שהוכנה מבעוד מועד:
Le Procope – נוסדה ב-1686, מהבראסרי הותיקים בפריס, מציגים לגאווה את כובעו של נפולאון. האגדה מספרת שהוא השאיר שם את כובעו במקום לשלם, הנה רעיון לביבי. אנחנו ישבנו לעסקית הצהריים, היה טעים ונעים.
Le Polidor – גם זו מסעדה ותיקה (1845). חוץ מסועדים מפורסמים, המסעדה הזו גם היוותה לוקיישן לצילום בסרטו של וודי אלן "חצות בפריז" (שאגב, כדאי לראות לפני הנסיעה). הסגנון של המסעדה הזו יותר נינוח, לצד שולחנות עץ כבדים וארוכים יושבים סועדים בסגנון חופשי ומשפחתי. גם האוכל באותו סגנון: ביתי. אכלתי מרק עדשים עם פואה גרה לראשונה, ביף בורגיניון לעיקרית וטארט טאטן לקינוח. הכל היה טעים מאד (רק הטארט טאטן היה ביתי במובן הפחות חיובי של המילה). העגל של בעלי היקר היה נא מידי, אבל ברגע שהדבר הגיע לידיעת המלצרית המנה נלקחה מיד ותוקנה, והיה מעולה!

חוץ משתי המסעדות הללו, היו עוד שתי מסעדות מומלצות שמצאנו במקרה:
Aux Vieux Garçons – נמצאת ב 213 Boulevard Saint-Germain, מקום קטן עם תפריט מצומצם ואיכותי. כל מנה שהגיעה לשולחן היתה מיוחדת ועשירה בטעמים.
Brasserie Relais Madeleine – לפי שמה אתם כבר יודעים שהיא נמצאת ליד כנסיית מדלן:      9 Rue du Chevalier de Saint-George. המקום היה גדוש סועדים, בעיקר מקומיים בהפסקת צהריים. לא מנות ייחודיות על הנייר, אבל עשויות היטב ומביאות נחת של ארוחה טובה.

בנוסף אני ממליצה להגיע לרובע מונפרנאס ולרחוב Rue du Montparnasse, הרחוב משופע בקרפריות (יענו מסעדות שמגישות רק קרפ) ותיקות יותר ופחות, קחו לכם אחד מלוח ואחד מתוק לארוחת בוקר או צהריים קלילה.

אין מילים…

הנה כתבתי כבר 2000 מילים, הייתי יכולה לכתוב עוד 1000 לפחות, אבל אני חוששת שקוראי היקרים יקבלו שבץ. לסיכום: מבחינתי פריז מצדיקה את ההתרגשות סביבה. אני מבינה מאיפה נובעת האהבה של אנשים לתרבות, לשפה וכמובן לאוכל הצרפתיים. הייתי בפריז כחמישה ימים ועדיין לא סיימתי לחקור אותה, עדיין נשארו לי מקומות חדשים לראות ומקומות שאהבתי כל כך שאני חייבת לבקר שוב. כולי קנאה באלו מביניכם שקוראים מילים אלו כהכנה לטיול לפריז… אני בטוחה שתהנו!

מדריך טיולים – בודפשט

ברשותכם תנו לי להתחיל בשורה התחתונה: בודפשט היא עיר יפה, נקייה ויחסית זולה לאירופה. אבל הנה מגיע האבל: אבל לא הייתי ממהרת לשם אם אין לי סיבה מיוחדת. כלומר, אם אתם מתכננים חופשה בחו"ל, אולי הייתי ממליצה על מקום עם יותר אטרקציות, כי זה לא תמצאו בשפע בבודפשט. הטיול שלנו לבודפשט תוכנן במטרה להפגש עם קרובי משפחה ששהו שם לצרכי עבודה, בונוס נוסף היה שהטיסה היתה זולה (ריינאייר) ויצאה משדה התעופה הקרוב יותר לביתנו שתקוע בחור. אז אם מצאתם את עצמכם מול דיל טוב, עצירת ביניים או תירוץ ממש טוב – תוכלו ליהנות מאד בבודפשט.

אז בואו נתחיל….

בבודפשט יש שדה תעופה אחד, ההגעה מהשדה למרכז העיר (ובחזרה) בתחבורה ציבורית פשוטה, אך מסורבלת ומעט איטית. בשדה קחו את אוטובוס מספר 200E שהתחנה האחרונה שלו תביא אתכם לתחנת הרכבת התחתית שבעזרתה תוכלו להגיע למרכז. כרטיסים גם לאוטובוס וגם לרכבת התחתית תוכלו לקנות בשדה ובתחנות המטרו, את הכרטיס מחתימים במכונות בתוך האוטובוס/בכניסה לתחנת הרכבת, לכן אם אתם בעלי אופי עברייני תוכלו להסתכן בלא לקנות כרטיסים כלל, אבל מדובר בפחות מ-4 יורו לשני אנשים אז למה? מכיוון שהאוטובוס הנ"ל הוא הדרך היחידה להגיע עם תחבורה ציבורית לשדה, לא משנה כמה התדירות שלו טובה, הוא תמיד היה צפוף…

איפה ישנים?
סליחה, אבל אין לי המלצה פה… המלון שלנו לא היה מוצלח בלשון המעטה… קיבלנו את הרושם שבהונגריה מספר הכוכבים שמוענקים למלון לא בהכרח מייצגים את רמתו האמיתית, אז שימו לב ותנסו לקבל המלצה ממישהו שאתם סומכים עליו.

מה עושים שם? ואיך זזים ממקום למקום?
אז כמו שאמרתי, אין בבודפשט המון אטרקציות. ה"אטרקציות" היחידות הן בעצם הדרכים השונות לראות את העיר: אוטובוס תיירים, סירה, אופניים, סגוואי, קלנועית… אם קראתם כבר מדריך אחר שלי אתם יודעים מה אני הולכת להגיד: אנחנו פשוט הלכנו. ההסתייגות היחידה שלי היא שאכן מדובר בעיר די גדולה, לכן הליכה לא מתאימה לכל אחד. האופציה הזולה והמהירה בוודאי תהיה לקנות כרטיסיה לרכבת התחתית, אבל אם אתם לא לחוצים בזמן לדעתי זה מיותר. המטרה העיקרית של טיול בבודפשט הוא לראות את העיר היפה, ואם תהיו מתחת לאדמה לא תראו אותה! אתם לא רוצים להיות כמו חפרפרות תקועים מתחת לאדמה, יוצאים, מסתכלים על בניין וחוזרים חזרה לחושך! נכון?
אז איפה ללכת ומה לראות?
בודפשט בעצם מחולקת לשני חלקים מרכזיים: בודה מהצד המערבי של הדנובה, ו-פשט מהצד המזרחי שלה. נתחיל מפשט:
בית הכנסת הגדול – לבית הכנסת עצמו לא נכנסתי אני מודה, התכנית הייתה להכנס בזמן התפילה ופספסתי אותה… אבל גם מבחוץ מדובר במבנה מרשים בהחלט, אין לי ספק שמבפנים אף יותר. כמובן שישנם גם סיורים בשפות שונות לאורך היום (גם בעברית כמובן). אגב, לא רחוק ממנו יש פאסאז' בשם Gozsdu שבסופי שבוע תמצאו שם דוכנים שמוכרים עתיקות או דברים תוצרת יד (תכשיטים, תמונות, קשקושים לבית…).
בזיליקת אשטוון – לשם כן נכנסתי, ואכן מדובר במבנה מרשים ויפה, אפילו למישהי כמוני שראתה המון כנסייות מדהימות ברומא. בכניסה תתבקשו יפה לתרום 200 פורינט (פחות מיורו) לשימור הכנסייה. ניתן תמורת תשלום נוסף לעלות לראש הבזיליקה לתצפית על העיר. לדעתי מיותר כי תיכף אמליץ על נקודות תצפית טובות וגבוהות יותר…

בית האופרה – האמת בודפשט מלאה בתיאטראות ובתי אופרה… נכנסנו רק ללובי והוא אכן היה יפה. תוכלו לשלם ולקבל סיור יותר מקיף ולהתרשם מכל הבניין או שתוכלו לבוא כצופים! אבל היו מוכנים לכך שתצטרכו לקנות כרטיסים הרבה זמן מראש, במיוחד להופעות כמו בלט או קונצרט שבהן אפשר ליהנות גם בלי לדעת הונגרית, אני נזכרתי מאוחר מידי 😦 .
כיכר הגיבורים, מוזיאון האומנויות והפארק העירוני – שלושת אלו נמצאים בסמיכות אחד לשני. מוזיאון האומנויות היה לצערי סגור לשיפוצים 😦 , מקווה שלכם יהיה יותר מזל. הפארק היה נחמד מאד לטייל ביום שמשי. בפארק תמצאו גם טירונת חמודה בסגנון טרנסילבני, כנסייה קטנה ומוזיאונים מונפצים למיניהם (חקלאות הונגרית?!). אנחנו היינו שם בשבת והיו פעילויות כאלו ואחרות שיכולות לשעשע את המטיילים הקטנים שאתכם (טרמפולינות, מגרש משחקים, סירות פדלים…), איני יודעת אם זה כך כל יום. ממש ליד הפארק ישנו גן חיות וגן בוטני ובנוסף תמצאו בקרבת המקום את המרחצאות המפורסמים (לי יש סאונה פרטית בבית, אני לא מתרשמת ממקלחת עם אנשים זרים…).
המדרחוב הראשי והשוק המקורה – המדרחוב הוא עורק התיירים הראשי של בודפשט, גם אם לא תנסו כנראה תגיעו אליו. פה בעיקר תמצאו חנויות ברמות יוקרה כאלה ואחרות ומסעדות לרוב. בקצה אחד של הרחוב יש את כיכר Vörösmarty עם איזה פסל לא מעניין במיוחד ובקצה השני של הרחוב (רחוב ארוך מאד אבל, כן?) ישנו השוק המקורה (Mercado Central), הספקתי להסתובב רק בקומה הראשונה בה מכרו בעיקר פירות וירקות, אבל הבנתי שבקומות העליונות גם תיירים יוכלו למצוא על מה לבזבז כסף. בכל מקרה אני מוכרחה לציין שזה היה השוק הכי נקי שראיתי מימי.

ישנם מספר גשרים עליהם תוכלו לעבור בין פשט ובודה, שכמובן הכי יפה ומפורסם מביניהם הוא גשר השלשלאות המעוטר פסלי אריות אבן. מגשר מרגיט תוכלו להגיע לאי מרגיט שהוא גם מעין פארק (לא הספקתי להסתובב שם…). אז עברתם לצד של בודה, מה יש שם?
סיטדרלה – על גבעה גבוהה מאד שוכן פסל גבוה אף יותר, אבל אתם יודעים, מקום גבוה שווה תצפית עוצרת נשימה, וזה אכן מה שתקבלו: תצפית ולא תוכלו לנשום אחרי העלייה. אבל אני  סתם מקטרת… כן העלייה לא קלה, אבל הדרך נוחה ועוברת בתוך פארק שכזה אז יש המון צל וספסלים. כמובן שתוכלו להגיע גם במונית. אל תדאגו בסוף העליה תמצאו דוכני מזכרות ומקום לקנות שתיה ואוכל. זוהי הנקודה הגבוהה ביותר בעיר, פה תוכלו לראות את כל שאר נקודות התצפית של העיר מלמעלה.

רובע הטירה: טירת בודפשט, כנסיית מטיאס, באסטיון הדייגים  – אז על גבעה סמוכה לגבעה הקודמת נחים שלל המוניומנטים הללו. בעצם כל הגבעה היא מעין עיר עתיקה שכזו וממש כיף להסתובב בה. אם יש לכם זמן לעשות דבר אחד בבודפשט, זה זה. כמובן אטרקציה מרכזית היא הטירה המכילה מוזיאונים (אומנות, היסטוריה של הונגריה… לא נכנסנו). הכניסה לכנסייה היא בתשלום (מעט מופקע לטעמנו) וגם לבאסטיון הדייגים, שהוא בעצם עוד מעין מרפסת מעוצבת שכזו, צריך לשלם אלא אם תבואו בערב! בכל מקרה אני ממליצה להגיע גם ביום וגם בלילה. עשו לכם ערב רומנטי: תצפית על העיר המוארת ואז ארוחת ערב באחת מהמסעדות שברובע. בערב כל האיזור הרבה יותר שקט ונעים. מפה תוכלו גם לקבל את התצפית הטובה ביותר על בניין הפרלמנט שבגדה ממול. טכנית הפרלמנט הוא אטרקציה בצד של פשט, אבל הכניסה לשם היא רק בסיור מודרך ועל גופתי שאני אעשה את זה.

איך עולים לגבעה? מרחוק תוכלו לראות את הרכבל הקטן שהוא הפתרון הטוב ביותר אם  אתם מסתובבים עם עגלת תינוק (אל תשאלו אותי איך אני יודעת), אבל הוא כמובן בתשלום והאמת קצת איטי. אני ממליצה דווקא להגיע דרך הגנים (Várbazár) שהם גם חמודים, שם יש מדרגות נעות ואחריהם מעלית והופ אתם למעלה! הכניסה דרך הגנים פתוחה משש בבוקר ועד חצות. וכרגיל, לרוטשילדים שביננו, מונית תמיד אפשר.

איפה אוכלים?
האמת שלא ישבתי בשום מסעדה שאני רואה צורך להמליץ עליה ספציפית. לא שהן היו גרועות, פשוט לא יוצאות מגדר הרגיל (שזה במשפט אחד כל בודפשט). לא חושבת שהגולאש של אחד יאפיל על הגולאש של השני. אפילו אכלתי בשתי מסעדות כשרות! ושוב, לא נורא אבל לא מרגש. מה שכן, גם אני מצטרפת להמלצות להגיע ל Cafe New York, אכן מדובר בבית קפה מהמפוארים שראיתי, מוזיקה חיה וגם העוגות היו תאווה לעיניים ולחיך. עוד בית קפה שהוא מוסד בבודפשט הוא Gerbeaud והמיקום שלו נוח: בכיכר שבתחילת המדרחוב, אז אין לכם תירוץ! שבו לחתיכת עוגת דובוש! מקום אחרון עליו אמליץ הוא לארוחת בוקר, ארוחה קלה או סתם מאפה לדרך: A table ! Boulangerie – Pâtisserie מתברר שיש להם מספר מיקומים, ארוחת בוקר של ביצים עלומות היתה מעולה והבגט קיבל אישור של צרפתייה אותנטית 🙂 .

חיי לילה
למעוניינים יש בבודפשט חיי לילה סוערים למדי שלפעמים המשיכו גם לתוך היום למחרת… אגב, כמות מסיבות הרווקים/רווקות שראינו הייתה מגוחכת.

הקיצר, בודפשט מתאימה גם לגיחה זריזה וגם לחופשה רגועה מאד של כמה ימים. וכמו שאמרתי, מדובר על עיר יפה, נחמדה ונעימה, אבל לא מרגשת, ואתם יודעים מה? אולי באיזשהו מקום לא יזיק לכולנו להרגע ולהתרגש קצת פחות…