מדריך טיולים – לונדון (Babymoon!)

עוד בשלהי החודש השלישי להריון, כאשר לחי שמאל שלי עוד היתה דבוקה למושב האסלה, נתגבשה בי ההחלטה שאני צריכה חופשה, ורצוי אחת שסובבת סביב אוכל. לא הופתעתי לגלות שנשים רבות מרגישות כמוני וקבעו את המונח הקסום בייבימון, מעין חופשת טרום לידה, כאשר המטרה העיקרית היא לקחת שניה אוויר ולתת להורים העתידיים קצת זמן איכות לפני לידתו של הורס/ת השמחות.
ההמלצה הרשמית לבייבימון היא טרימסטר שני, כאשר הבחילות פחות או יותר נגמרו אבל הבטן עוד נכנסת במושב צפוף של מחלקת תיירים, חשוב אבל להתייעץ עם רופא ולבדוק מה המדיניות של חברת התעופה שלכם. רצה הגורל והטרימסטר השני שלי נפל בתקופה מעט בעייתית של השנה: סוף חורף-תחילת אביב. במצב רגיל יעד חופשה בתקופה זו הוא איזור קו המשווה, אבל קפיצה מהירה לאתר של ה CDC הראה שהמקומות היחידים שבהם אין התפרצות של נגיף הזיקה הם קו הרוחב של ישראל וצפונה. בנוסף, טיסה ארוכה מידי אינה מומלצת. אז אירופה.
אבל לאן? הקריטריונים הם: מקום עם הרבה פעילויות במקומות סגורים כי בחוץ קר, מקום עם מסעדות טובות, מקום עם תחבורה ציבורית טובה כי אני לא במצב להליכה מרובה מידי ומקום עם שירותי רפואה מתקדמים לכל מקרה שלא יהיה. במילים אחרות: לונדון!
הסמיכות לתאריך הברקזיט רק עשתה את כל הסיפור יותר מעניין 🙂

לינה

האיזור הכי מרכזי ומעניין ו"אכיל" בלונדון הוא כנראה הסוהו. אבל אם הפרוטה לא ממש מצויה בשפע בכיסכם, תאלצו להרחיק קצת. התמזל מזלנו ומצאנו מלון שיצא במחיר מבצע מיוחד, אני אמליץ עליו למקרה והוא מתאים לתקציב שלכם או שגם לכם יהיה מזל. אנחנו התארחנו ב Meliá White House שהוא מלון ארבעה כוכבים במיקום מעולה. קודם כל הוא ממש ליד ריג'נטס פארק, שזה מקום שמומלץ להסתובב בו, בנוסף ישנן שלוש תחנות טיוב (הרכבת התחתית) במרחק של פחות מעשר דקות הליכה, מה שנותן בערך ארבעה קווים שונים להשתמש בהם. גם למטיבי לכת המיקום הוא טוב, הליכה של כעשרים דקות צפונה תביא אתכם לקמדן ועשרים דקות דרומה וכבר תהיו ברחוב אוקספורד. כבונוס למעוניינים בכך, הייתה עמדת השכרת אופניים צמודה למלון. קרוב למלון היה גם tesco שתוכלו לקנות שם מים או חטיפים לחדר. המלון היה סך הכל בסדר גמור, נקי ונוח… כל תלונה שאולי יש לי עליו מרגישה לי קצת קטנונית אז אחסוך ממכם אותן.

תחבורה

כמו שאמרתי הבחירה שלנו הייתה הרכבת התחתית, או בעגה המקומית: הטיוב. נכון לעכשיו, הדרך הכי זולה ונוחה לנסוע בטיוב היא באמצעות כרטיס "אויסטר" שהוא כרטיס שבו מטעינים כסף לתשלום על הנסיעות. את הכרטיס אפשר לקנות ולהטעין כבר בנמל התעופה הית'רו, וכל כסף שנשאר בו בסוף הטיול (וגם פיקדון על הכרטיס עצמו) יוחזר לכם. אז חשבו לכם את הסכום הזה לקניות בדיוטי פרי בדרך חזרה 🙂 . אני לא אלאה אתכם בהסברים על הכרטיס מכיוון שאחרים וטובים ממני עשו זאת באתר הזה.
הפעם היחידה שעלינו על מונית היתה כשטיילנו בפארק באיזור נטול טיוב ופתאום התחיל לרדת ברד בגודל של פתיתים (בתחזית אגב נאמר שיהיה שמש, עוד משהו לקחת בחשבון כשמטיילים בבריטניה).

אז מה עושים שם?…..

מוזיאונים

לונדון היא גן עדן לחובבי המוזיאונים, יש הרבה מהם, בנושאים שונים ורובם בחינם. אנחנו דגמנו מהמרכזיים:
British Museum – או במילים אחרות "תראו כמה דברים גנבנו מארצות אחרות כשעוד היינו אימפריה". מאז שהייתי שם כילדה חלו כמה שינויים… כיום יש בדיקה בטחונית בכניסה אז ייתכן שעדיף לכם להכנס דרך הכניסה האחורית ברחוב מונטגיו. אבל גם מהכניסה הראשית התור היה סביר, כרבע שעה. פתוח כל יום מ-10 עד 17:30, כניסה חינם. ארבע תחנות טיוב קרובות, חפשו את זו שמתאימה לכם.
Natural History Museum – תחנת חובה במקרה ואתם עם ילדים (או חנונים כמונו). החיסרון הוא שחלק מהתערוכות דחוסות באנשים בצורה קצת קיצונית, אבל מה לעשות, שלדים של דינוזאורים לא מסתובבים בכל מקום. גם פה כנראה תעמדו קצת בכניסה, אבל זה נראה יותר מפחיד ממה שזה, התור זז מהר. פתוח כל יום מ-10 עד 17:50, כניסה חינם. תחנה הכי קרובה South Kensington.
צמוד אליו יש עוד את מוזיאון המדע שהפעם לא הלכנו אליו, אבל הוא זכור לי לטובה מילדותי.

IMG_9175

מגניב בגיל 6, בגיל 32 וגם בגיל 65 מיליון…

National Gallery – כי אני מתעקשת על קצת אומנות בכל טיול… ציורים של הגדולים והמפורסמים בתןך מבנה מרשים מאד. ממוקם ממש על כיכר טרפלגר. פתוח כל יום מ-10 עד 18:00, כניסה חינם.
Imperial War Museum – כנראה זה לא מוזיאון לכל אחד, בכל זאת מדובר על צבא ומלחמה… אני חייבת לציין לטובה את התערוכה בנושא מלחמת העולם הראשונה שהייתה מאד מקיפה ואפילו אינטרקטיבית (עד כמה שאתם רוצים אינטרקציה עם מלחמת עולם). דווקא תערוכות על מלחמת העולם השניה ושאר חיכוכים בריטיים לא הרשימו במיוחד, עדיין תראו שם מיצגים ייחודיים (פצצת אטום לדוגמה), אבל התערוכות קטנות ומרגישות חסרות. לתערוכה על השואה לא הלכנו כי אחרי שהיינו ביד ושם, מה הטעם? פתוח כל יום מ-10 עד 18:00, כניסה חינם. תחנות קרובות הן Lambeth North ו Elephant & Castle.

שווקים

יש כל כך הרבה… ואני בטוחה שתמצאו אתרים שיסבירו יותר בפירוט ובאריכות ממני על כולם. אני חולקת אתכם את הדעה שלי על המעטים שאני הספקתי לבקר בהם כדי שתקבלו רושם ראשוני ותוכלו לחפש עליהם יותר מידע ממקורות אחרים…
קמדן – כל איזור קמדן הוא איזור עם אווירה שונה וייחודית ומומלץ להגיע ולהסתובב, אבל לא מוקדם בבוקר, השווקים נפתחים באופן רשמי ב-10, אבל לפני 11 בבוקר הכל עוד מת, באופן כללי זה טיפ טוב לכל שוק, לתת לו זמן להפתח. כל האיזור שופע חנויות צבעוניות ודוכנים, האמת אני התקשתי להגיד איפה כל שוק מתחיל ונגמר (יש שניים באופן רשמי). בכל מקרה אציין את החנות cyberdog, גם אם אתם לא חלק מתרבות המועדונים, זו בהחלט חנות להציץ בה, חנות שהיא מסיבה אחת גדולה (מוזיקה, רקדניות…) ולא תראו אסופה כזו של בגדים בצבעי ניאון בשום מקום אחר… אציין גם את Cereal Killer Cafe לחובבי דגני הבוקר (כמוני) בו תוכלו לאכול דגני בוקר שהם פחות נפוצים במחוזותינו עם תוספות שונות וחלב בטעמים. תחנות קרובות הן Camden Town ו Chalk Farm.
קובנט גרדן – פה מדובר באיזור יותר נקי ויוקרתי של לונדון ושני השווקים שבו, אפל וג'ובילי (די צמודים), הם כאלה בהתאם. בעצם שני השווקים הם דוכנים של עתיקות: כלים, תכשיטים, ספרים… מסביב לדוכנים ישנן חנויות בוטיק ויוקרה ובתי קפה. אולי דווקא במקרה הזה כדאי להגיע יותר מוקדם לפני שהאיזור מתמלא תיירים, כי הדוכנים די צפופים. לנו התמזל המזל להגיע להופעת רחוב שהתאימה ביותר לאווירה של המקום, קודם "עלה לבמה" זמר אופרה שהאקוסטיקה במתחם רק החמיאה לשירתו ואחריו נגני כלי מיתר שניגנו מוזיקה קלאסית. היה תענוג לשבת בבית הקפה ולהינות מן ההופעה והאווירה.
פורטבלו – לעומת שני השווקים האחרונים, השוק הזה פתוח רק בימי שישי ושבת. מדובר על רחוב ארוך שבו בעיקר דוכני עתיקות, בגדים, דברי וינטג' כאלה ואחרים וכמובן קצת אוכל… אווירת סופ"ש רגועה ונעימה. אם היום יפה (לי לא היה כזה מזל) אז מומלץ לעשות סיבוב בשכונת נוטינג היל השכנה שיש לה אופי וקסם משלה. תחנות קרובות Notting Hill Gate בקצה אחד ו Ladbroke Grove שבקצה השני.
בורו – שוק האוכל. אז אם רציתם להצטייד בגבינה מסריחה, פטריות כמהין, כבד אווז וכדומה, זה המקום. כמובן יש גם המון סחורה טרייה, אבל את זה אין טעם להכניס למזוודה, בכל זאת נחמד לראות ולהריח. כמובן שיש גם דוכני מזון מוכן כדי לספק את התיאבון שפיתחתם במהלך ההסתובבות. זה נגיד מקום מומלץ לאכול פיש אנד צ'יפס! ויש גם דוכן של פסטה טרייה עם רטבים לבחירה (הניוקי היו שמיימיים). השוק פתוח במתכונת מלאה מרביעי עד שבת. התחנה הקרובה: London Bridge.

IMG_9146

לא לבעלי לב חלש או כשר 😛

פארקים

הפארקים של לונדון נעימים לטיול רגלי ביום יפה. אני משערת שאת הייד פארק הגדול הכי פחות אהבתי, חלקים גדולים ממנו הם רק משטח דשא גדול עם קצת עצים מסביב, אבל יש בו פינות חמד והרבה סנאים חוצפנים (אז שימו עין על הסנדביץ' שלכם). ריג'נטס פארק הרבה יותר חיבבתי, ואם אתם שם באיזור תחילת יוני, אל תוותרו על גן הורדים שנמצא בו. פארק נהדר נוסף הוא פארק סנט ג'יימס ליד ארמון באקינגהם, אפילו בתקופה קרה ומדכאת כמו מרץ היה שם מקסים וגדוש ציפורים ועופות מים מעניינים.

הצגה או מחזמר

אין ספק שמדובר בחוויה ייחודית… ויש המון אופציות לבחור מביניהן לפי טעמכם וידיעותכם בשפה האנגלית. אנחנו בחרנו ללכת למחזמר אלאדין, נכון שנינו שולטים באנגלית, אבל עדיין קשה כשהם מדברים מהר ועם מבטא… אז בחרנו סיפור שאנחנו כבר מכירים ואוהבים ונוכל להתרכז יותר בוויזואליות של ההצגה… וואו כמה וויזואליות! המילה "וואו" אשכרה יצאה לשנינו מהפה כמה פעמים לאורך הערב. את הכרטיסים הזמנו דרך האתר הזה. ישבנו שורה שלישית וטיפה בצד, אבל זה לא פגם בצפייה בכלל.

קניות

אני לא הכתובת הנכונה לזה…. אבל כמובן שאפילו אני יודעת שרחוב אוקספורד הוא רחוב הקניות הראשי של לונדון. חנות מוצלחת במיוחד ברחוב הייתה primark שאולי אתם מכירים מערים אירופאיות אחרות. קניתי בגדי תינוקות כי פשוט לא שלטתי בעצמי.
עוד חנות מומלצת גם אם אתם בלי ילדים היא המליס קרוב לכיכר פיקדילי. בערך חמש קומות של צעצועים עם הדגמות חיות של חלק מהמוצרים. גם הרודס נחשבת לתחנת חובה, למרות שרובנו לא נקנה שם, עדיין כיף להסתובב ואולי לטעום קצת שוקולדים או מאפים.
לחובבי הז'אנר כדאי להגיע ל forbidden planet, חנות שכולה מוקדשת למדע בדיוני ופנטזיה, עם קומה שלמה רק לספרי קומיקס.
חנות אחרונה שאציין לביקור מיועדת לחובבי מותג השוקולד של M&M, חנות עצומה שמוקדשת כולה לממתק הזה. בחנות תוכלו לקנות מוצרים ממותגים ואפילו להכין לעצמכם M&M אישיים עם השם או התמונה שלכם!

לא ביקרנו הפעם בכמה אטרקציות מרכזיות כמו London Dungeon, מאדאם טוסו או London eye… כן טיילנו קצת באיזור שבו נמצאים בסמיכות בית ראש הממשלה, הפרלמנט, ביג בן ווסטמינסטר אבי (שלצערנו נכון לעכשיו האיזור בשיפוצים עד 2021).

אוכל!!!!!

כאמור אני בניתי על התחום הזה במיוחד… פעם המטבח הבריטי היה סוג של אוקסימורון, כיום זה עדיין לא מטבח טוב, אבל ללונדון הגיעו מספיק מטבחים אחרים 🙂 . כאשר העיקרי ביניהם הוא ההודי. האגדה אומרת שאם אתם רוצים לאכול אוכל הודי טוב, תסעו ללונדון, לא להודו. לא הייתי בהודו, אבל הייתי במסעדת Dishoom והייתה ארוחה יוצאת מן הכלל עם שירות מושלם ואפילו במחיר הוגן. למסעדה יש כמה סניפים ברחבי לונדון וכנראה בכולם תעמדו בתור אם לא תזמינו שולחן מראש, כדאי. כל המנות היו טובות אך אציין ספציפית את הדאהל (תבשיל עדשים), שגורם לכל דאהל אחר שאכלתי להשתוות למים של ספונג'ה. ב Dishoom הדאהל מבושל 24 שעות למרקם סמיך ואלוהי, אף פעם לא השתמשתי במילים עדשים ואלוהי במשפט עד כה. שימו לב, גם מה שלא חריף במפורש בתפריט עשוי להיות טיפה חריף לבעלי חיך צפון אירופאי… כמוני…

IMG_20190318_172749

העוברית לעומתי לא התרגשה מהחריפות בכלל… קיבלה את החיך של אבא שלה…

גם אוכל סיני משובח יש בלונדון בשפע, ואין איזור שיותר שופע בו מאשר הצ'יינה טאון של לונדון. לא תצליחו לעבור ברחוב, לראות את הברווזים הצלויים בחלון ושהבטן לא תקרקר לכם. בשעות הצהריים רוב המסעדות יציעו בעיקר דים סאם וכיסונים למיניהם. קשה קצת להמליץ על מסעדה אחת, כי סך הכל כולן יותר טובות מרוב המסעדות הסיניות של פינלנד או ישראל… אכלנו באיזור כמה פעמים, והמסעדה שהכי נהננו בה הייתה Leong’s Legend, היה הכי נעים לשבת בה והמחשבה על הלחמניות המאודות במילוי חזיר ברוטב ברביקיו גורמת לי לרייר ברגע זה.
אבל אוכל אסייתי משובח יש לא רק בצ'יינה טאון, לחווית אכילה ייחודית ומעט יותר חגיגית אני ממליצה בחום להגיע ל Yauatcha (לסניף שבסוהו). לסניף זה (נכון לכתיבת הפוסט) יש כוכב מישלן אחד שהוא הרוויח ביושר, אבל האווירה במסעדה עדיין מאד קלילה וצעירה ואין צורך להתגנדר. לא הזמנו מקום מראש וחבל, כי נתנו לנו להתיישב רק אם נסיים לאכול תוך שעה, מה שאומר שלא דגמתי קינוח (וזה ממש חבל כי הקינוחים שלהם נחשבים גולת הכותרת). כדי לזרז עניינים פשוט בחרנו את כל המנות שסומנו בתפריט כמומלצות, מתוכן הכי אהבנו את הדים סאם האפויים במלית בשר ציד (צבי… נו venison…). אך גם צלעות החזיר המעושנות והברווז הפריך והארומטי (מגיע עם רוטב ופנקייקים) היו פשוט ללקק את האצבעות…

סיום מתוק

נו, איך אני יכולה בלי "קצת" סוכר? האמת שהפעם רימיתי ופשוט חיפשתי סניפים של פטיסרי טובים שכבר טעמתי בפריז ומצאתי סניפים שלהם בלונדון. את Laduree תוכלו למצוא במספר מקומות בלונדון, כמו בקובנט גארדן או בחנות הרודס. לפייר הרמה היו רק מקרונים ושוקולדים בלונדון, אבל הם עדיין המקרונים הכי טובים שאכלתי בחיי. מצאתי לי גם סניף אחד ויחיד של אריק קייזר ברחוב בייקר (חה!) שהתעקשתי לגרור אליו את החצי השני לארוחת בוקר, לדעתי היה שווה את זה 🙂 .
אבל נוספו לרשימת העילית הזו עוד כמה מציאות חדשות. אחת מהן היא Dominique Ansel, ממציא הקרונאט (כלאיים של קרואסון ודונאט). הסניף היחידי בלונדון נמצא קצת מחוץ לאיזור שבו הסתובבנו, לא רחוק מתחנת הרכבת ויקטוריה. דווקא את הקרונט לא טעמתי כי היה רק בטעם ורדים שאני שונאת, אבל טעמתי את הקואין אמאן (מאפה שהוא בצק קרואסון מקורמל) ועוגת קרמל וחמאת בוטנים ונהנתי מאד. האם שווה להגיע עד לשם במיוחד? לא יודעת, תלוי כמה אתם פריקים של פטיסרי… אני שמחה שהלכתי.
עוד מקום נהדר שחבל לפספס הוא  Maitre Choux שמתמחים בכל מה שעשוי מבצק רבוך. כמו בפריז, בחרתי לדגום אקלר וניל ופקאן, הפעם לא התאכזבתי! הטעמים היו עמוקים ורבודים… יחד עם האקלר הזמנתי שוט של שוקו, ושוט בהחלט מספיק, מדובר על שוקו בעוצמה של אספרסו, לא לילדים. יחד עם הקפה והשוקו קיבלנו שוקוטים (פחזניות עם סוכר גבישי) שהיוו דוגמה לאיך פחזנית אמורה להיות.

IMG_20190319_123419

Afternoon tea… רק שזה שוקו וזה היה בצהריים…


האמת קצת התאכזבתי מהספק המתוקים שלי… אבל למרבה הפלא ההריון דווקא הוריד לי את הסיבולת…   

וואו, נראה לי שזהו… אפשר היה לכתוב עוד המון, במיוחד כי היו המון מקומות שלא התעמקנו בהם בטיול הנוכחי. אבל זה היה הטיול שלנו, והמשקל העודף שנוסף לי העמיס מאד על הרגליים והקשה עלי לעמוד בהספק וסגנון הטיול הרגיל שלנו. אבל זכינו לטייל, להינות מחברתו של השני בלי שלישי שבוכה ברקע, לאכול טוב בלי להקיא ולקחת נשימה עמוקה לפני האתגר הבא בחדר הלידה…

Feed me Seymour

אבל הייתה החצי שעה ההיא, כשאני נרדמתי אחרי הלידה, שהילדה היתה בתינוקייה… אז הם היו יכולים להחליף אותה! איך עוד נסביר את העובדה שבניגוד גמור אלי הילדה הזו אוכלת הכל? אהה נכון… יש לה גם אבא… טוב נו…

כבר מתקופת ההנקה היה ברור שלילדה יש תאבון בריא שבא לידי ביטוי גם ברצון וגם ביכולת. כל שעתיים התייצבתי מתחת לילדה שנצמדה לי לחזה תוך שהיא עושה קולות של מישהו שסיים לשתות בעזרת קשית. ועם יכולת שאיבה שכזו היא גם סיימה לינוק תוך רבע שעה.
היכולות הפנומנאליות הללו המשיכו איתה לתקופת המוצקים.
התחלנו סולידי עם גזר, תפוח, בטטה, בננה… לא עבר הרבה זמן והוספנו לזה גם כבש, חמאת בוטנים, לימון… ואז היא התחילה לזחול אז התווספו לרשימה שטיח, עיתונים, אבנים קטנות וכיוצא בזה… כיום ההגדרה היא שהילדה אוכלת כל מה שלא זז מספיק מהר. הכלב אמנם זקן, אבל הוא עוד מחזיק מעמד.
לתקופה קצרה חשבנו שמצאנו יוצא מן הכלל. היא טעמה מלפפון חמוץ והתחילה לבכות. לאבא שלה התערערה המציאות בה הוא יכול להגיד בגאווה שהבת שלו אוכלת הכל, אני נתלתי בתקווה שהילדה בכל זאת יודעת לסנן ולא פשוט בולעת כל מה שבדרכה כמו כריש (אני בטוחה שהיא תשמח לאכול גם כריש). זה החזיק מעמד פחות מחודש, עשינו נסיון נוסף והפעם היא לא מצמצה בכלל.
עם הזמן התחלנו להתנסות, בכל זאת תקופת קורונה וקצת משעמם, ולאתגר את הילדה בגבולות הטעם הטוב. אז נתנו לה לטעום חלפיניו, שלמזלי איבד שלוש חמישיות מהחריפות שלו ברגע שהוא עבר את הגבול לפינלנד, כי כמובן שאני טעמתי קודם, ואם החיך העדין שלי לא נמס אז אפשר לתת לה. היא מבחינתה לא הבינה למה אנחנו מסתכלים עליה מוזר וביקשה עוד. אבא שלה נכנס לשוונג ורצה לנסות וואסבי, אבל אני עצרתי את החגיגה. האמת שלילדה יש קיבה מעופרת, אם היו מפוזרים לי חומרים רדיואקטיביים מתחת לשולחן אוכל היא היתה אוכלת גם אותם. אבל מכיוון שאין לי חומרים רדיואקטיביים היא מסתפקת באוכל הודי (שזה האוכל הכי אהוב עליה אגב…).

לתפריט המרשים מצטרפת הכמות. מצאנו את עצמנו אומרים בתחינה בזמן ארוחת ערב של סלמון: "ילדה, הים לא עומד בקצב שלך…", אחרי שהיא סיימה את הארוחה שלה היא כמובן התפנתה לאכול את שלי. באמת, יש ארוחות שאני לא ממש רעבה ואז הלכה למעשה היא אוכלת יותר ממני. מדובר בילדה בת 14 חודשים זוכרים? אה, ותוסיפו מעל לכל את המהירות. בזמן הארוחה שומעים בקצב "פאק פאק פאק" , שזה הרעש של האצבעות שלה נמלטות מהואקום של הפה הכי מהר שאפשר כדי להכניס לשם עוד משהו.
בנתיים נראה שהכמויות הללו לא משפיעות על הבריאות והמשקל שלה לרעה והיא יושבת היטב במרכז העקומה. אז נאלצנו להעלות השערות כיצד זה אפשרי שמשהו שאוכל כל כך הרבה נשאר כל כך קטן. מכיוון שכל הנסיון הקודם שלנו בהורות מסתכם בכלב, שיערנו שאולי לילדה יש תולעים והן אלו שניזונות מכל השפע שאנו מעתירים עליה. הנחה זו נזנחה מהר, הידיים שלי נמצאות עמוק בתוך החיתולים שלה, אם היה יוצא משם משהו הייתי יודעת. נכון לעכשיו התיאוריות המובילות הן טפיל חייזרי וארבע קיבות כמו לפרה.

ייתכן שהקוראים שלי עם נסיון יותר מוכח בהורות מגחכים להם בהנאה וחושבים "ממה היא מתרגשת? בסך הכל ילדה אוכלת כמו ילדה". יכול להיות שקוראים אחרים עם נסיון יותר כואב בהורות מקללים אותי וחושבים "רגע רגע… היא מתלוננת שהילדה שלה אוכלת הכל ולא נצמדת לתפריט שכולל רק שניצל וקטשופ??". אני מקבלת בהבנה את שתי הטענות, אבל תסלחו לי, אני צריכה להכנס לבונקר ומשם להגיד לילדה שנגמר לנו הצי'קן טיקה מסאלה.

המטבח הפיני חוזר

טוב, אז הסתכלתי על הסטטיסטיקות של הבלוג שלי, ומשום מה הדף הכי נצפה הוא "המטבח הפיני". מאיפה הסקרנות הזו לקולינריה פינית? אין לי מושג, אבל עם נתונים לא מתווכחים. בנוסף אני מרגישה רע שכתבתי בסוף אותו פוסט שאמשיך לכתוב בנושא ואז עברתי רק לכתוב על עצמי, כאילו אני מעניינת… אז באיחור אופנתי של שבע שנים בערך, להלן חלק שני (אחרון?) בנושא:

נתחיל בזמני הארוחות
בשעה 11 בבוקר, הפיני הממוצע יושב לארוחת צהריים. לא ארוחת בוקר מאוחרת. לא בראנץ'. אפילו לא ארוחת צהריים מוקדמת שכן זו תיקבע לשעה 10. אם הפיני התחיל לעבוד בשעה 9, הרי שאחרי שעתיים זה כבר זמן להפסקה, לפני שהראש הבלונדיני שלו מתפוצץ. אל תדאגו, הוא יאכל עוד משהו קטן בסביבות 14, כדי שיחזיק אותו עד ארוחת ערב ב-17. בשעה 19 כבר חלק מהמסעדות נסגרות. פינים המציאו עוד ארוחה לפני השינה, בדרך כלל דייסת שיבולת שועל או פרוסת לחם שיפון.

תפריט לפי ימי השבוע
יום שלישי שמור לפי המסורת למרק אפונה ואותו פנקייק בתנור שאיזכרתי בפוסט הקודם, עדיין תמצאו מוסדות שמרניים (קפיטריות, בתי ספר, צבא…) שממשיכים להגיש אותם בכל יום שלישי.
יצרני הפיצה הקפואה לקחו יוזמה והמציאו את "שישי-פיצה" כדי להעלות מכירות. את התועבה שהיא פיצה עם אננס ושינקן אני לא יודעת מי המציא. אגב פיצה, בכל חור בפינלנד תמצאו מקומות בשם "פיצה-קבב". כש"בני דודינו" מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה התחילו להגר לאירופה, הם חשבו לעצמם במה לעסוק… אה! שווארמה!… אבל שווארמה אמיתית זה עניין יקר במדינות קרות ולכן הוחלט להמיר אותה במה שאפשר רק לתאר כ "לוף על שיפוד". לביזיון הזה משום מה קוראים קבב. ובגלל שכולם אוהבים פיצה, ולא צריך להיות רושפלד כדי להכין משהו שניתן לקרוא לו (באופן ליברלי) פיצה, הוחלט להוסיף גם פיצות זולות במיוחד לתפריט. הקטסטרופה האמיתית היא כאשר התחילו לשלב בין השניים: פיצה מעפנה עם פרוסות לוף דקות. הו האימה!
ולקינוח "יום ממתקים", כל משפחה קובעת לה יום, לרוב שישי או שבת, ואז לילדים מותר לקנות שקית ממתקים עצומה שאמורה להספיק לסופ"ש. האמת שעל ממתקים יש הרבה מה להגיד, אז:

ממתקים
פינים מתים על ממתקים. סוכריות גומי, שוקולד… חיבה מיוחדת שמורה לכל דבר עם לקריץ. בכל חנות גדולה תמצאו קיר עם ממתקים שאפשר לקנות לפי משקל, כולל בבתי הקולנוע. כן כן, כשפינים יושבים לראות סרט בקולנוע, ואפילו בטלויזיה בבית, הם לא מסתפקים בפוקורן ומוסיפים נחשי גומי, סוכריות ג'לי, טופי, פאדג' וכיוצא בזה. חברות הממתקים משווקות שקיות ספציפית לנשנוש מול הטלוויזיה. אמרתי לקריץ ואוסיף שהפינים אוהבים מאד גם "לקריץ מלוח" שבפינית נקרא salmiakki, אכן זה קיים, לכו תבינו….
אגב גם גלידות הן חלק מהתפריט הפיני. בקיץ צצים להם דוכני גלידה בכל פינה. לא מוזר בכלל לראות חבורה של גברתנים מסוקסים שלכל אחד מהם גביע גלידה ביד. בהחלט לא נישה לנשים וילדים!

בשר ודגים
אפשר למצוא את כל סוגי הבשר, אבל הבשר העיקרי שנמכר הוא חזיר (בעיקר אותו שינקן מהפיצה) ואפילו אפשר חזיר בר. כבש הרבה יותר קשה להשיג, מלבד בתקופת חג הפסחא שאז כבש נאכל באופן מסורתי לארוחת החג (מעתיקנים). לעומת זאת די בקלות אפשר להשיג בשר אייל צפוני. לאלו שרוצים לסמן וי על אכילת חיות שונות ומשונות, תוכלו לאכול בפינלנד באחת ממסעדות Harald במדינה, האוכל לא ממש זול ולא מה שנקרא משובח, אבל האווירה והתפריט מבדרים בהחלט.
רוב הדגים שנאכלים הם דגי נהרות ואגמים. אחד הדגים היותר נפוצים הוא כמובן הסלמון (אך לשם הדיוק נציין שזו טרוטה). פינים אוהבים אותו בכל וריאציה, כשאחת הפופולריות היא עישון חם (לעומת לקס שהוא עישון קר). עוד דגים פופולרים הם ההרינג שמוגש בעיקר כבוש ועוד דגים קטנים שבאנגלית נקראים vendace ומטגנים אותם שלמים מרופדים בקמח שיפון. בנמל הלסינקי לדוגמה תמצאו דוכנים שמוכרים מנות דגים שכאלה – מומלץ.

IMG_6073

ארוחה פינית קלאסית – מרק סלמון (עם המון שמנת וחמאה) ופרוסת לחם שיפון עם סלט ביצים (בפינלנד המיונז מוחלף בחמאה)

פירות יער
עונת השיא שלהם היא כמובן הקיץ, אבל דואגים לאספקה (בעיקר קפואה) גם בחורף. תותי שדה מגדלים כמובן בשדות, אבל ביער (ופה כל מקום זה קצת יער)  צומחים גם תותי יער קטנטנים שאפשר לקטוף חופשי. גם פטל צומח למכביר, אבל האהובה עלי מכולם היא האוכמניה האירופאית. הן יותר קטנות וכהות מאלו האמריקאיות ולטעמי יותר טעימות. גם האוכמניות צומחות בשפע כמעט בכל מקום ובקיץ ממש כיף ללכת ולקטוף אוכמניות מכל הבא ליד. עוגה בחושה שעליה מפזרים לפני האפיה אוכמניות שכאלה היא עוגה פופולרית לקיץ (מוגשת עם רוטב וניל).

20140810_142725

אוכמניות ופטל שנקטפו ביער. מומלץ לשטוף במים עם מעט חומץ ולהקפיא

אפונה
הקיץ מביא איתו גם תרמילים של אפונה שנמכרים בשווקים ובחנויות האוכל לפי משקל. אז יושבים להם הפינים על הספה/בחצר/בתחנת האוטובוס, פותחים תרמילים כמו פיצוחים ואוכלים אפונה מתוקה טריה.

שיבולת שועל
הדגן המועדף אחרי השיפון. בדייסה, לחם, עוגיות, גלידה, חלב, לקריץ… אין מקום שאי אפשר לדחוף אליו קצת (או הרבה) שיבולת שועל!

וכמובן: ירקות שורש
כל מה שיכול לגדול מתחת לאדמה איפה שבטוח מהאוויר הקפוא וכל מה שנשמר די בקלות בתקופת החורף הארוכה. תפוחי אדמה, גזר, לפת, סלק… בחג המולד נהוג לאכול פשטידות של ירקות שורש באפייה ארוכה בחום נמוך.

IMG_2967

חג מולד ראשון שלנו – פשטידת תפוחי אדמה וצלעות חזיר (כי שינקן זה יבש ומשעמם)

טוב, זהו לבנתיים… יש לכם קצת הבנה למה לצפות לאכול אם אי פעם תגיעו לפה, או השראה אם בא לכם לעשות ארוחת ערב בסגנון נורדי.

בתאבון!

שנה עברה שנה באה

וואו. עברה שנה שלמה. 12 חודשים. 365 ימים. מתי זה קרה??? והקטע הכי מוזר זה שההורים האמיתיים שלה עדיין לא באו לאסוף אותה…
כאילו, שנה שלמה עברה, אבל אני עדיין לא מצליחה להפנים שמכונת הפלוצים הזו היא באמת יוצאת חלצי. עדיין לפעמים עולה בלי התחושה שאני רק עושה בייביסיטר, תיכף מישהו יגיע, יגיד לי תודה, יתן לי שטר של 50 ואני אלך לישון.
יכול להיות שזה ישתנה כשהיא סוף סוף תקרא לי "אמא"…. בנתיים היא אומרת "אמא" אבל זה יותר כקריאת שבר על עוולה שנעשתה לה, מעין קריאת "הוי האנושות!" שכזו שגם מצביעה על האשם העיקרי במצב. "אבא" ,לעומת זאת, היא מפזמת לה בהנאה ובאושר.

שנה… אחרי גיל שנה זה כבר לא "תינוק", זה "פעוט". רגע רגע! לא לזה התכוננתי! כאילו, כשנכנסתי להריון ציפיתי שבסוף הסיפור יהיה תינוק, התכוננתי לזה נפשית… שמעכשיו אני לא ישנה או עושה שום דבר בשביל עצמי, אבל יהיה לי צעצוע לשחק בו… אתם יודעים, צעצוע עם הוראות הפעלה קצת מאתגרות, אבל אין לו דעות והעדפות, זה לא באמת בן אדם. פעוט זה כבר בן אדם אמיתי. עם רצונות ואי-רצונות מאד ברורים והיכולת להציג אותם לסביבה. היא רוצה שאני אשיר לה שוב את "עשר אצבעות לי יש"… היא לא רוצה ללכת לישון… היא רוצה לתקוע אצבע בשקע… היא לא רוצה שנחליף לה חיתול… היא רוצה לקרוא עשר פעמים את העמוד האחרון של "מעשה בחמישה בלונים"… היא לא רוצה להמשיך לשבת בכיסא, היא רוצה שירימו אותה על הידיים ע-כ-ש-י-ו… היא לא רוצה ללכת לישון (שמתם לב לאיזו בעיה שיש לנו?)…
מי אישר את הדבר הזה???
תוסיפו על זה שהיא מפתחת טעם אישי משל עצמה, והוא כבר עכשיו לא תואם את שלי… אז אני נאלצת לסבול ריח של בננה, אני קוראת לה את שמוליקיפוד (בערך…ספר מטומטם) ואני שומעת את ציפי שביט עד שהאזניים שלי מדממות. אז לא מספיק שהיא בן אדם, היא גם בן אדם נפרד ממני! כאילו לא מספיק גרוע שנאלצתי פיזית להפרד ממנה בלידה (איזה כיף היה שהיא בעצם היתה צמודה אלי ומוגנת כל הזמן…), אז עכשיו היא מתחילה לפתח חיים משל עצמה??? והנה בדמיוני היא כבר בת שמונה ומתעקשת ללכת לפסטיגל שבחרו כנושא את "הכוח לילדים – הורים זה קקי"… הופ! היא כבר בת 13 ורוצה לעשות פירסינג בלשון… ותוך שניה היא בת 16 ורוצה שהחבר שלה בן ה-18 יבוא לישון אצלנו ואם אפשר שאני אגהץ לו את המדים (אני במקומו לא הייתי מביאה נשק לבית שלנו, אני לא בטוחה מה אבא שלה יעשה איתו)…. 

עוד נקודה שהתחדדה לי עם הזמן, היא שזה לא נהיה יותר קל. זוכרים את התקופה שקמנו כל שעתיים בלילה וכל מה שעשינו זה להאכיל, לחתל ולהיות נטועים על הספה כדי שהם ישנו עלינו? מתברר שזה היה החלק הקל. כל הזמן עודדו אותי ואמרו "זה יעבור", אבל שכחו לציין שבמקום זה יהיו דברים יותר קשים. היינו צריכים להאכיל? במקום לשלוף ציצי ולגמור עם זה, צריך לאדות, לטחון ולספור אבות מזון. היינו צריכים לחתל? הקקי רק נהיה יותר מסריח, ובהצלחה עם לחתל תינוק שחושב שהוא סביבון או שווארמה. היינו צריכים להרדים? תנסו אתם לשכנע אותה שהיא לא יכולה לישון בעמידה. ומעל כל זה, לקישוט, יש את העובדה שהיא יכולה לזוז ומכניסה הכל לפה, כל דבר שקיים וגם כמה דברים שלא קיימים.

אז בחסות הקורונה חגגנו רק שלושתינו (אה והכלב כמובן…). קישטנו את פינת האוכל בבלונים וסרטי קרפ צבעוניים, כדי שתרגיש שזה לא יום רגיל. לארוחת בוקר היא קיבלה עוגה (בלי סוכר ושמן, המתכון מכאן למעוניינים) מצופה קצפת (טוב טיפה סירופ מייפל בקצפת, עדיין עוגת יומולדת לא?) ותותים טריים. היא פתחה את המתנה שלה לקולה של ציפי שביט, ימח שמה, שרה "היום יום הולדת". לארוחת צהריים יצאנו לאכול בחוץ, כדי שהיא תוכל לעשות עיניים לכולם כמו שהיא אוהבת, ולאכול לנו את האוכל למרות שהבאנו לה משלה. טיול קצר עם העגלה בחוץ (כי קר וגשום פה גם ביולי) וארוחת ערב הכי אהובה עליה: חביתה עם קישואים (נשבעת, זו לא הילדה שלי…).

IMG_0835

שנה.
אז כשהיא מתעוררת שוב בחמש לפנות בוקר, אני כבר לא מתוסכלת. אני לוקחת אותה אלי, אנחנו מתכרבלות יחד מתחת ל"שמיכה-פלאפית" שלה, והריסים שלה מדגדגים לי את היד. אני נושמת עמוק, כי הרגע הזה עובר, כל כך מהר. נכון שיבואו במקומו רגעים נהדרים חדשים, אבל אולי בכל זאת היא יכולה להשאר ככה עוד קצת…?

קור או נההההה

בימים אלו אני מתקשה שלא לתהות האם קוראי המדריכים שלי לתאילנד, איטליה ושאר מדינות נגועות נמצאים בבידוד. אם אתם בבידוד אני יכולה רק לתמוך מרחוק ולתת לכם קצת חומר קריאה…. זה לא יהיה הרבה חומר קריאה, פשוט קשה לשבת לכתוב כשבנתיים הילדה זוחלת ברחבי הבית כמו חייל פצוע בנורמנדי (כולל זעקות השבר).

אז איך זה לגדל תינוקת בחורף הפיני? וואלה לא נורא. כלומר, זה לא נורא כי החורף האחרון היה החורף החם ביותר מאז התחילו את המדידות. אז יכולתי להוציא את הילדה החוצה כשהיא עטופה רק בארבע שכבות. אני מודה שאני מרגישה קצת אשמה… כאילו חבל לי על כדור הארץ, התחממות גלובלית, כולנו נמות, ידה ידה ידה… אבל ביולי כשהוצאתי אותה החוצה מבית החולים (עטופה בשתי שכבות) נשאתי תפילה קצרה לחורף חם. מה אתם יודעים, זה עבד.
ב Babybox המהולל קיבלנו למשל מעיל חורף. מה הבעיה? שאת המידות של הבגדים שבקופסה חישבו לפי גודל ממוצע של תינוק פיני. מתברר שהם גדולים. באמת, בטיפת חלב כשהם מכניסים את המדידות שלה לעקומת הגדילה היא מגרדת את הגרף מלמטה. כשאני מכניסה את אותם נתונים לאתר של קופת חולים בישראל היא יושבת יפה באמצע.
גם בבית החולים, כשבדקו אותה לצהבת יילודים בעזרת מכשיר שבודק את צבע העור, האחות התבלבלה. היא הסתכלה על הילדה ואז עלי ואמרה "טוב, אולי זה צבע העור שלה…". המכשיר שלה היה מכוייל לתינוקות נורדיים שקופים, לא לתינוקות עם גנים של אנשים שמסוגלים להשתזף בים בלי לעלות בלהבות.

כנראה הדבר הכי מתסכל בתינוק חורף זה שגם ככה כל יציאה מהבית דורשת התארגנות כמו למסע כומתה, אז תוסיפו לזה להלביש תינוקת שבדיוק למדה לזחול ומנסה להשוויץ בזה ותבינו את הקושי. בעיה מספר שתיים שצצה היא שאחרי שהילדה כבר עטופה בעגלה, אנחנו נכנסים למרכז קניות ועכשיו היא בסכנת אידוי. אז עכשיו צריך לקלף את השכבות. ניחא לקלף, אבל מה אם היא נרדמה? מצידי שהיא תקום כמו צימוק, אני לא מעירה אותה.
בעיה מספר שתיים היא שהילדה אוהבת להיות עירומה. סך הכל אני מבינה אותה, היא נראית טוב לגילה ואין לה עדיין את המודעות העצמית וחוסר הבטחון שיש לכל אישה. היא צודקת, הבגדים מסרבלים לה את התנועה. אבל גם אני צודקת שהרצפה קרה ובל נשכח מלוכלכת ורטובה משלג שנכנס עם הנעליים של אנשים שלא מורידים בכניסה לבית (אהמ…). אז בנתיים במאבק על החולצה והמכנסיים אני מנצחת כי אני יותר גדולה, אבל לפעמים היא לוקחת אותי במלחמות הגרביים… מה לעשות, כפות הרגליים שלה חמודות מידי בשביל לכסות אותן.

אז אני מאחלת לכולכם פורים שמח ואביב נעים ובריא. נכון לעכשיו משבר הקורונה לא מייצר בפינלנד אנקדוטות משעשעות. אבל בואו ניתן לזה עוד שבוע שבועיים ונראה אם נצליח לסחוט מהמגיפה הזו איזה סיפור או תובנה מבדרת.

moi moi

געגועי לקיסינג'ר

טוב תשמעו, אין לי זמן, הילדה מתחילה כבר להשתעמם מהרגליים של עצמה ויש עוד הר בגדים לקפל, אז נעשה את זה זריז…
כאמור חוסר בזמן נזיל מונע ממני לייצר סיפור עם התחלה, אמצע וסוף לכן תקבלו ממני עוד רשימה (באופן כללי אין ביכולתי ליצור מחשבה יותר מורכבת ממשפט או שניים).

שלא תבינו לא נכון, אני מאוהבת בילדה הזו. אין רגע שאני לא מאושרת על ההחלטה להביא אותה לעולם. אבל…. יש כמה דברים שאני מתגעגעת אליהם… להלן עשרה דברים מהחיים הישנים שלי שקצת (טוב הרבה) חסרים לי:

  1. לעשות נסיעה ארוכה באוטו – אני אוהבת לנהוג. כיוון שבישראל ההורים שלי גרים בחור באמצע שום מקום, כל נסיעה אליהם היתה ארוכה. אבל אז שמתי מוזיקה גרועה בפול ווליום ושרתי עד שנהייתי צרודה. כרגע אני לא יכולה לעשות נסיעות ארוכות, הציצי שלי נדרש למסדר כל שעתיים, וגם אם הילדה איתי באוטו אני חייבת להגן על אזניה העדינות ועל נפשה הרכה מפני ג'סטין טימברלייק וחבריו.
  2. לראות סרט ברצף מההתחלה עד הסוף – הסרטים של ימינו ארוכים מידי. אין מצב שהיא ישנה שלוש וחצי שעות… עזבו, גם אם אני מוצאת סרט של שעה וחצי לא בטוח שזה תופס. בקומדיות זה פחות משפיע, אבל סרטי מתח זה ממש לא עובד לעצור לעוד חצי שעה של בכי.
  3. ללבוש חולצות שג'נט ג'קסון לא תלבש להופעת מחצית בסופרבול – באופן כללי ללבוש משהו יפה… מחמיא… נקי.
  4. לצאת מהבית תוך חמש דקות – לשים נעליים, לקחת מפתחות ולצאת. טוב האמת בפינלנד זה אף פעם לא חמש דקות כי צריך גם מעיל, כפפות, צעיף, לגרד קרח מהאוטו… אבל באופן כללי החופש לנוע חסר לי. אני לא יכולה "לקפוץ" לשום מקום, כל יציאה מהבית כוללת צ'ימידן של חיתולים, מגבונים, צעצועים ומוצצים. ובל נשכח את הטנק המקולל שקורא לעצמו עגלה.
  5. תחביבים – היו לי בחיי שני תחביבים (לא כולל הבלוג הזה): לישון ולאפות. שני התחביבים סבלו פגיעה אנושה ולא ברור אם הם ישרדו את הלילה. אני יושבת לי ומפנטזת על מקרונים ממולאי גנאש, עוגות מוס מזוגגות ולחמי מחמצת… ואז פולטים עלי ואני חוזרת למציאות.
  6. ימי שישי – לא, לא חזרתי בתשובה. אבל בדרך כלל הייתי דואגת שימי שישי אחרי הצהריים הבית כולו נקי, המצעים חדשים וריחניים ואני אחרי מקלחת ארוכה ששוטפת ממני את כל השבוע. אין. נגמר. נתחיל בעובדה שאני לא תמיד יודעת איזה יום היום ונמשיך עם המציאות המרה שהסטנדרטים של "נקי" צנחו לגובה של ים המלח. מקלחות ארוכות רק לאחרונה התחלתי לחזור לעשות, אבל באמת רק כפעם בשבוע כשהכוכבים בשורה והילדה עם אבא שלה, שבעה ולא עייפה.
  7. להשתעל מתי שבא לי – טוב בואו בעצם נרחיב את הנקודה הזו ל-"שיהיה שקט מתי שבא לי ורעש מתי שבא לי". לילדה היתה תקופה שהיא למדה שהיא מסוגלת לעשות עם הפה רעש מאד חזק. זה הגניב אותה. אותי פחות. מצד שני ברגע זה ממש אני לוחצת על מקשי המקלדת בעדינות של צעדי אוגר כדי שההקשות לא יעירו את הנסיכה על האפונה שלידי.
  8. לאכול לאט – ואני לא בהכרח מדברת על לצאת למסעדה לארוחה של שלוש מנות (אבל וואו איך בא לי לצאת למסעדה לארוחה של שלוש מנות…). אני מדברת על לא לדחוף את כל הסנדביץ' בבת אחת לפה כי היא חייבת להיות על הידיים. עכשיו. מיד.
  9. שעה שאף אחד לא נוגע בי – הילדה רוצה שירימו אותה, וכמובן יונקת כל שעתיים, ולא מצליחה להרדם אז היא מתכרבלת על הידיים… ואז כשהיא סוף סוף במיטה מגיע הבעל המוזנח שרוצה גם הוא חיבוק, ליטוף ונשיקה. ומה איתי? אני רוצה שעה שאני לבד, עם עצמי ואף אחד לא נוגע.
  10. שישעמם לי – דודה שלי אמרה לי פעם שאחרי שנולד לך ילד את מבינה כמה היה לך משעמם קודם. היא צודקת. לטוב ולרע. כי כשהיה לי משעמם בזבזתי שעות על הפגת השעמום בפעילויות סרק כמו טלויזיה. אבל איזה כיף זה היה….

עשרת הדיברות

כן, כנראה שחמישה חודשים זה לא מספיק זמן בשביל לצאת בהצהרות ש "הנה, פיענחתי איך להיות הורה", אבל כמו שיש שנות כלב, אז יש גם שנות אמא. כל יום של הורה לתינוק שווה ערך לשבוע של בן אדם רגיל, בגלל זה הורים טריים מזקינים בבת אחת. אז חשבון זריז (עם מחשבון, נראה לכם שיש לי כוח לחשב משהו בראש עכשיו?) יראה שאולי הבת שלי רק בת 5 חודשים, אבל אני אמא בת 2.9 שנים.

אז אני חושבת שממרום גילי אני יכולה לתת את עשרת הדיברות שלי להורה המתחיל, והם מוקדשים לכל החברות ההריוניות שלי:

  1. אין דבר כזה יותר מידי חיתולי טטרה. תינוק עשוי ברובו נוזלים והם משפריצים לכל עבר. באופן כללי שמיכות, סדינים, ושאר טכסטיל בגדלים וחומרים שונים זה הכרחי. ממליצה במיוחד על כל דבר שעשוי במבוק.
  2. יש דבר כזה יותר מידי בגדים. יותר מדובר על השבועות הראשונים, הם גדלים מהר… במיוחד בגדי newborn. כשהגברת היתה ממש פיצית היו כמה פעמים שלאחר התפרצות קקי מאסיבית פשוט החלטתי (אבוי הבושה של בעלת מודעות סביבתית) לזרוק את הבגד לפח במקום לטרוח לנקות, הרי היה ברור שהיא לא תספיק בכלל ללבוש אותו שוב.
    מצד שני קשה מאד להפסיק לקנות להם בגדים, זה כל כך כיף!!!
  3. מי שהפריע הוא המרגיע. אלא אם האמא נמצאת ליד. ואז זה "עזוב, לא משנה, אני אעשה את זה".
  4. באופן כללי עזוב לא משנה, אני אעשה את זה… 
    (סתם סתם, זה לא בריא, תשתדלו לא להיות כאלה…)
  5. כל שאר התינוקות מעפנים. יסלחו לי חברים/מכרים/בני משפחה שזייפתי התלהבות מתמונות של התינוק שלהם. אין מה לעשות, זו האמת, מהרגע שיש לך תינוק משלך כל השאר נראים עקומים. באופן כללי הלך הרוח של הורה טרי הוא שאפשר להודיע לכולם להפסיק לעשות ילדים, אתה הרגע עשית את הילד הכי מוצלח בעולם ואין טעם שאחרים בכלל ינסו.
  6. אל תסמכו בעיניים עצומות על עצות הורות ממישהו שמרוויח מזה כסף. המטרה של האנשים האלו היא לגרום לכם לחשוב שאתם הורים גרועים ומשהו דורש תיקון אצל הילד שלכם ולהם יש את הפתרון שעולה רק ככה וככה שקלים…. יש מקרים שזה פשוט לא נכון. אם אתם לא סומכים על עצמכם (זה קשה בהתחלה, אבל עם הזמן תתפסו בטחון), תתחילו עם עצות ממשפחה וחברים, אבל תזכרו שגם אז הילדים שלהם זה לא הילד שלכם!
  7. כל יום הוא יום חדש. הגברת התעוררה אתמול בלילה כל שעתיים כדי לאכול? הלילה היא תישן שבע שעות (סיפור אמיתי, איך נראה לכם אני מסוגלת לכתוב עכשיו?). הצעצוע האהוב של היום אולי לא יצליח להוציא אפילו חיוך מחר (באופן כללי עדיף לעשות רוטציה עם צעצועים). אבל אתם יודעים למה זה טוב? כי אם לא נפתח כל יום דף חדש ונשכח מאותו הלילה שקמנו כל שעתיים ואז בארבע בבוקר ניקינו קקי מכל הגוף (לא מגלה לכם אם הגוף שלי או שלה…), אז כנראה נתמוטט.
  8. לכל דבר אפשר למצוא תירוץ. לילדה שלי היתה "קפיצת גדילה" כל יום רביעי והיא הוציאה שיניים בגיל שבועיים. להורים טריים יש ארסנל של תופעות כמו "קוליק" ו-"משבר גיל ארבעת החודשים"… גם אלו הם בעיקר מנגנון הגנה לשפיות של ההורה, כי כשאת יושבת עם העולל שלך, טרוטת עיניים על הכורסה, ומנסה להאכיל אותו מבעד לצרחות, את יכולה למלמל לעצמך "זו רק קפיצת גדילה… תיכף זה עובר….".
  9. זה בן אדם. קל לשכוח את זה כשבחודשים הראשונים תינוק זה בעצם טמגוצ'י משוכלל (הנה הסגרתי בערך בת כמה אני… פוסט הבא יכלול רמזים לכמה אני שוקלת) או חיית מחמד מוגבלת. שאבא של הילדה לא ישמע שפעם נפלט לי "הנה היא דוחפת עם הרגליים האחוריות!". עוד דוגמה היא שאנשים שאלו איך הכלב שלנו מסתדר עם הרכש החדש, אז אמרתי "מה הבעיה? תינוק זה כמו שואב אבק. זה יושב בפינה של החדר ומידי פעם עושה הרבה רעש".
    אבל זה כן בן אדם, אז הדברים שנכונים לכל בני האדם יהיו נכונים גם לגבי התינוק, לדוגמה, אתם הייתם רוצים שאנשים שאתם לא מכירים ירימו אתכם על הידיים? (ניצלתי את במה זו כדי להעביר מסר לבני המשפחה המורחבת שלי). וכמו שלכל בן אדם יש אופי שונה והעדפות אישיות, כך גם לתינוק שלכם, ולפעמים קשה שלא להשליך את ההעדפות שלכם (כמו רתיעה ממגע של אנשים זרים) על התינוק שלכם.
  10. אתם בני אדם. אז גם לכם יש העדפות משלכם ואמונות משלכם ואין מה להקשיב לאמירות מעצבנות שמתחילות ב "אבל שושי (שם בדוי) טסה עם התינוק שלה להודו"… אני זו לא את ואת זו לא שושי (אלא אם קוראים לך במקרה שושי) ושושי היא חולת נפש. תזכרו את זה גם כשאתם נתקלים בהורים אחרים שפועלים אחרת מכם ותנסו לא ללכלך עליהם כמו על שושי.
    ומותר לכם לטעות, ותהיו בטוחים שתטעו לא פעם ולא פעמיים, כמו לדוגמה שתצאו לטייל עם התינוקת כשבחוץ 0 מעלות ותשכחו לשים לה כפפות, עדיין יש לה עשר אצבעות, הכל בסדר…
    ומותר לכן עדיין לשקול 7 קילו יותר ממה ששקלתן לפני ההריון (הנה כבר קיבלתם רמז) כל עוד אתן בטווח משקל תקין ובריא.

אני חושבת שאם לסכם את הכל לחוק אחד עיקרי הוא: תסתכלו על אנשים אחרים לשם השראה בלבד, אבל תמיד תזכרו שאתם והתינוק שלכם יחידים ומיוחדים. אה ותחסנו את הילדים המנוזלים והמגעילים שלכם לפני שהם ידביקו את הילדה שלי.

מוּ

בדקות הראשונות לאחר הלידה האם הטריה כבר מבססת את מעמדה החדש כבוּפֶה. מצד ימין בר סלטי ויטמינים ומינרלים טריים בהרכבה עצמית ומשמאל עמדת חלבונים עשירה עם תוספות נוגדנים לבחירה, כשכל המנות מוגשות בטמפרטורה נעימה של 36.6 מעלות ועטופות בעלי כרוב קרים (תרופת סבתא ידועה למקרה והחזה שלך מחליט לעשות קרב ראש בראש עם החזה של דולי פרטון).

עוד בתקופת ההריון האחות בטיפת חלב התעניינה האם אני מתכננת להניק. עכשיו, אני מכירה מקרוב המון נשים שההנקה לא באה להן בקלות או אפילו (למורת רוחן) לא באה בכלל. אני מודעת טוב מאד לעובדה שהנקה לא תמיד הולכת כמתוכנן ושהיא עשויה להיות מלאת קשיים. אמרתי כל זה לאחות ואמרתי שאני אתן לזה סיכוי הוגן, אבל אני לא הולכת "להתאבד על זה", יותר חשוב שאני אהיה רגועה, מספיק תינוקות בעולם (כולל אני) גדלו להיות מבוגרים מתפקדים גם עם בקבוק. אם לא מצליחה להניק אז לשאוב, ואם קשה מידי לשאוב אז תמ"ל. החלטתי שאני לא הולכת להתרגש ולהתרגז מהנושא.

אז החלטתי.

אמא טבע, בחכמתה הרבה, החליטה שהנקה תשחרר בגוף האם והתינוק מספיק אנדורפינים כדי למסטל פיל וההנקה הופכת לממכרת כמו הרואין (לא שניסיתי). אבל אמא טבע לא מושלמת ומשום מה היא גרמה להנקה להיות יותר מסובכת ממה שהיא אמורה להיות. אין כמעט מניקה-מתחילה שלא תוהה בינה לבין עצמה "מה לא בסדר איתי? הרי זה הדבר הכי טבעי בעולם! נשים בשבטים נידחים במרכז אמריקה עושות את זה בקלות, למה אני לא??".
הנקה היא עבודת צוות של אמא ותינוק, שניהם צריכים ללמוד איך זה עובד. הקשיים בהנקה הם רבים ומגוונים, חלקם הם "באשמת" האם וחלקם "באשמת" התינוק (ברור שאף אחד לא באמת אשם…).
במקרה שלי ושל הגברת הקטנה בהחלט אי אפשר להאשים אותה…. טוב אולי קצת… הילדה יצאה עם תאבון של דוב שהתעורר משנת חורף וכוח יניקה של שואב אבק, מה שהקנה לה את הכינוי "הוּבֶר". כוח היניקה כמו ואקום של שירותים של מטוס תפס את הפטמה שלי לא מוכנה. בהתחלה התעלמתי מהכאב ותירצתי אותו כרגישות ראשונית, אולם בימים הראשונים בבית הגענו לרמות כאב של אינקוויזיציה. הייתי מוכנה לדחוף אותה חזרה לגוף שלי ולדחוף אותה החוצה שוב, זה היה כואב פחות. הנקה עם פטמה פצועה כואבת יותר מצירים. האחות בטיפת חלב הטילה וטו של כמה ימים על הנקה עד שהפטמה תחלים והמליצה בנתיים על שאיבה.
לא היתה לי משאבה בבית. החצי השני ניסה להציע בעדינות שנעשה סקר שוק ונקרא ביקורות אונליין על המשאבות השונות, אתם יודעים, להיות צרכנים נבונים. הבהרתי לו שהוא צריך ללכת עכשיו לחנות ולהביא לי משאבה כלשהי כי עוד שניה אני מרביצה לו עם האבנים הגדולות והכואבות שתלויות לי מהחזה. בנתיים אני ניסיתי להוריד את הלחץ עם סחיטה ידנית. אף אישה לא באמת דמיינה את עצמה אי פעם רוכנת מעל קערה וחולבת את עצמה, נפלאות האימהות….
גם שאיבה זה מרגיז. אין את שחרור האנדורפינים של ההנקה. זה לשבת על הספה מחוברת לבקבוק ולהרגיש כמו פרה ביטבתה. ובגלל שלילדה יש תאבון בריא, הייתי צריכה לשאוב כמעט כל היום, ברגע ששאבתי את זה, היא כבר שתתה את זה. ובזמן שאני שואבת הילדה בוכה ואני לא יכולה ללכת להחזיק אותה ולחבק אותה, כי עכשיו אני שואבת, אז אני צריכה לשבת בצד מחוברת למכונה מגרגרת בזמן שמשוש חיי מתנחמת אצל אחרים.
אחרי שהוסר האמברגו מהציצי, ניסינו שוב, עדיין לא הולך חלק… אז עוד פגישה בטיפת חלב ועוד מפגש עם יועצת הנקה שמסבירות מה הילדה מתכוונת כשהיא עושה ככה ("אני שבעה") ומה היא אומרת כשהיא עושה ככה ("יש לי גרעפס"). לאט לאט ההנקה נהית קלה יותר ונעימה יותר לשתינו והילדה מתלהבת מהרעיון ומחליטה שזו פעילות נחמדה שאפשר לעשות כל שעתיים… לפעמים גם בלילה…
נכון לכתיבת שורות אלו רק ההורה עם הציצים מאכיל אותה. זה אכן קצת עצוב לאבא שלה. ניסיתי להציע לו להחליף את ההאכלה בהחלפת חיתול, אבל הוא לא נפל בפח.

אז אמרתי שאני לא אתן להנקה לערער אותי. אבל בחודש הראשון אחרי הלידה האמא החדשה יכולה להתערער גם כי נגמר נייר הטואלט. אז התערערתי, ובכיתי, וכעסתי, והטלתי ספק בעצמי… אבל זה עבר, גם כי הזמן עושה את שלו וגם כי זכיתי לתמיכה ואהבה שחיזקו אותי בתקופה הזו.

אני ברת מזל שיש לי גישה למומחים שעזרו לי, למשפחה שתמכה בי, שיש לי את הנתונים הפיזיים הבסיסיים הדרושים להנקה, שיש לי את הזמן והחופש להשקיע בהנקה ושיש לי ילדה בריאה עם כשרון יניקה טבעי. אני מחזקת את ידיהן של אלו שלא זכו לכל אלו, תנסו, אל תכנעו, כי כשזה מצליח זה שווה את זה, אבל בסופו של היום זו רק דרך אחת מיני רבות לטפל ולאהוב תינוק, תמצאו את הדרך שלכן.

 

היום שאחרי

טוב, אז עכשיו אחרי שהוצאנו את כל הקיטש וה"רגשי" מהמערכת, בואו נדבר דוגרי.

אם, בעוד איזה 10-15 שנה, בתי היקרה תשאל אותי "מה היה היום המאושר בחייך? כשאני נולדתי נכון?". אני אאלץ לענות לה "לא לא מותק… היו המון רגשות באותו היום, אושר היה אולי רק 3 אחוז מתוכם, בהחלט לא מספיק כדי שזה יחשב ליום המאושר בחיי". גם ה-3 אחוז הללו אגב היו בשלוש השניות ההן אחרי שהיא יצאה ממני והאושר היה מהמחשבה שסוף סוף זה נגמר ואני לא צריכה יותר לדחוף.
הרגשות שיש באותו יום הם בעיקר תדהמה, פחד, כאב ועייפות. אני יודעת שכאב ועייפות הם לא רגשות, אבל היה לי ממש כואב והייתי ממש עייפה.

תדהמה – רוב היום רק הסתכלתי על הקטנה שלי העטופה בשמיכות וניסיתי להבין מי שכח פה את הילד שלו ומה הקשר שלי לכל הסיפור. לא עוזרת העובדה שהבטן עדיין יחסית גדולה וזכיתי להכיר תופעה שמעולם לא שמעתי עליה בשם phantom kicks (הרחם המתכווץ חזרה ומרגיש כמו בעיטות של עובר), אז לא הצלחתי ממש לעכל את העובדה שמה שהיה בתוכי באמת יצא ושזה מה שאני רואה עכשיו פה מולי. אז יש פה איזה ילד של מישהו שאני עושה לו בייביסיטר, ואני לא ממש יודעת מה לעשות, מה שמוביל לרגש הבא…

פחד – כשאבא של הילדה הסתכל עליה הוא לא הפסיק למלמל "היא כל כך קטנה"… אני סיננתי בין אנחות הכאב "וואללה לדעתי היא לא כזאת קטנה…". אבל כן, הם ממש קטנים בהתחלה. איך בכלל מחזיקים את הדבר הקטן הזה בלי לשבור אותו? ואיפה הנקודה הרכה הזו בראש שלה? זה בוכה, מה אני אמורה לעשות? הורה טרי זה הורה מפוחד. לצד המיטה שלי היה לחצן מצוקה שקורא לאחות, אני חושבת שלחצתי עליו כל חצי שעה בערך (עד שאמא הגיעה להושיע).

כאב ועייפות – כשבני המשפחה האוהבים דרשו בשלומי הצלחתי רק למלמל "אני מרגישה שדרסה אותי משאית". בערך כל השרירים בגוף נרתמו למאמץ הדחיפה של ה-3.5 קילו האלה, אז מלבד הכאבים הצפויים באיזורים בגוף שהשתיקה יפה להם, ניתן להוסיף בעצם את כל שאר האיברים גם הם לרשימת הכאב. ואחרי כמעט יומיים של חוסר שינה ועוד שעתיים וחצי של פעילות גופנית אינטנסיבית, גם תשישות ועייפות התווספו מעל לכל.

לתוך כל הרגשות והתחושות הללו תוסיפו קוקטייל הורמונים משובח והרי לכם הסחבה המייבבת שהיא אישה אחרי לידה. בזמן האשפוז בבית החולים נהנתי לשחק במשחק "היא כבר ילדה?", המשחק הולך כך: מסתכלים על מאושפזת האחרת (בדרך כלל בתור בקפיטריה) ומנסים לנחש אם היא לפני או אחרי הלידה. כאמור לא תמיד אפשר לדעת על סמך הבטן, אז פונים לפרצוף ולשיער. אם היא עוד מאופרת ומסורקת ובאופן כללי אין לה מבט מת בעיניים אז היא עוד לפני הלידה. אם המאושפזת נמצאת עם גבה אליך, אפשר לנחש גם על פי ההליכה: האם היא מדדה כמו ברווז (הריונית), או האם היא גוררת רגליים וצולעת (פוסט-הריונית)?

אז כיצד מרפאים את התסמינים המעיקים הללו?
-משככי כאבים, וסוף סוף את הסוג הטוב שאי אפשר היה לקחת בזמן ההריון…
-מרככי צואה (ואני לא אוסיף עוד מילה בנושא)
-שוקולד. אל תזכירו אפילו ברמז את המילה דיאטה לאישה אחרי לידה….
אבל הכי חשוב והכי עוזר: להתכרבל עם התינוק ועדיף גם להניק 🙂

*גילוי נאות – רוב הפוסט הזה נכתב בשבועיים הראשונים לאחר הלידה, כשהילדה עוד היתה בהלם מהחוויה שהיא עברה ובילתה את רוב זמנה בשינה. אחרי שבועיים חל מהפך והילדה קיבלה אנרגיות של שד טזמני ואז זנחתי את הכתיבה. עברו עוד כמה שבועות (וואלה? הרגיש כמו שנה) ועכשיו נכנסנו קצת למסגרת ומצאתי לי קצת זמן בין הנקה, כביסה (אוי כמה הרבה כביסה) ושינה (אוי כמה מעט שינה) כדי לסיים לכתוב. אבל שלא תחשבו שאין לי סיפורים! פשוט אין לי זמן לכתוב אותם, מי יתן ומעכשיו גם כתיבה תיכנס ללו"ז מידי פעם, אז stay tuned…

 

בשעה טובה – סיפור לידה

ברגע שמופיע אותו פס מיוחל בבדיקת ההריון, ניטע גם במוחה של האם לעתיד זרע המחשבה: "אמאל'ה הילד הזה גם יצטרך לצאת ממני מתישהו". ככל שעוברים הימים, אצל רבות מהנשים, גדלה החרדה יחד עם הבטן. מליון שאלות עוברות בראש כל לילה לפני השינה: זה באמת כל כך כואב? כדאי לי לקחת אפידורל? מה אם יהיו לי קרעים…. אחת הדרכים להתמודד עם אותן שאלות מלחיצות היא לקרוא סיפורי לידה של נשים אחרות. נכון שכל לידה היא שונה, אבל ככל שאוספים יותר סיפורים אפשר לקבל תמונה כללית של התהליך ולמה אפשר לצפות. אז למען אותן נשים שכמוני חיפשו ברחבי האינטרנט סיפורי לידה חיוביים להשקיט את חששותיהן, ולמען כל אלו שרצו להיות שם איתי ולא יכלו, להלן הסיפור שלי:

שבוע 41+1, יום ראשון בבוקר, אני קמה בבוקר ומרגישה שכאבי הגב והבטן שהיו לי כבר במשך שבועיים קצת יותר מציקים לי מתמיד. אלו הם עדיין לא צירים כי הכאב לא מגיע בגלים, אבל יש תחושה שמשהו מתבשל. כל היום אני מסבירה לכולם שאלו הם לא צירים ואין מה להתרגש, אבל במהלך היום, בהדרגה, הכאב משתנה, עד שאחרי הצהריים אני נאלצת להודות שכבר מדובר בצירים אמיתיים, אך חלשים מאד. במשך היום אני והחצי השני מנסים להעביר את הזמן בדרכים מרגיעות: טיול איטי עם הכלב (שלא יודע איזה ימים קשים יש לפניו), משחקי קופסה (הוא נותן לי לנצח) וכמובן לאפות בראוניז. אז נכון שהצירים חלשים, אבל לישון איתם עדיין קשה, במיוחד עם ההתרגשות והאדרנלין שלי ושל הילדה שבפנים.

שבוע 41+2, יום שני. האב לעתיד הולך לעבודה (אך מוכן לברוח משם ברגע שצריך) ואמא מחליפה אותו בלעשות בייביסיטר ליולדת. הכאבים מתגברים, אבל בגלל שיש הפוגות בין ציר לציר זה באמת לא נורא. בכל מקרה אני מנסה את מכשיר הטנס (אלקטרודות שמדביקים לגב) ששכרנו. התחושה של המכשיר זה כמו של מכשיר מסאז' חשמלי כזה שרוטט וזה באמת מקל קצת. לצערי הכאב מתגבר בשכיבה, אז אני בעיקר יושבת או עומדת, הנה הלך הנסיון לישון… החצי השני לא באמת מצליח להתרכז בעבודה, מתקשר כל שעה לשאול איך הולך ובסוף נשבר וחוזר הביתה.
בסביבות ארבע אחרי הצהריים הצירים מגיעים לאורך של מעל 40 שניות והפערים ביניהם די קטנים, בממוצע ארבע דקות, הם גם התחילו לכאוב מספיק כדי שירדו לי דמעות מהעיניים. לא האמנתי שאני כבר בשלב מספיק מתקדם של הלידה, כי אני סופר רגישה לכאב, אבל החלטנו ללכת לבית החולים כדי לבדוק, מקסימום נחזור. התפללתי כל הדרך שיפתיעו אותי עם לפחות פתיחה של 5 ס"מ, אבל האחות נאלצה לבשר שהפתיחה היא רק 3 ס"מ. למזלי בית החולים הפיני נחמד, האחות ראתה את ייסורי והציעה לי כבר להתאשפז כדי שנתחיל "לנהל את הכאב".
האחות מציעה לי זריקת טשטוש, המטרה שלה היא להוריד את ה-edge מהצירים ולעשות אותי טיפה מנומנמת כדי שאולי אצליח להשלים שעות שינה שחסרות לי מאד. זריקה אחת לתחת ונכנסתי למיטה. אז אכן הרגשתי טיפה ממוסטלת ובהחלט יותר עייפה, אך לצערי הצירים עדיין כואבים מידי בשביל לישון, אז מבחינתי מדובר בכישלון נחרץ.
אחרי ארבע שעות בערך מגיעה האחות לבדוק התקדמות. אני מאיימת עליה שאם היא אומרת לי שאני בפתיחה של 4 ס"מ אני בועטת בה. היא בודקת, לוקחת צעד אחורה ואומרת: 3 ס"מ. בשלב זה הגענו כולנו בחדר (אני, עוברית, אמא, חצי שני ומיילדת) להסכמה שאין מה לחכות עם האפידורל, ייתכן שזה יהיה מה שיזיז את העניינים. ישנה אמונה רווחת בקרב האינטרנט שאפידורל מעכב לידה – לא תמיד נכון. ישנם מקרים (אני ואחותי היקרה מעידות על כך) שהאפידורל הוא הדבר היחידי שעוזר לקדם את התהליך.
תיקתק מגיעה לחדר הרופאה המרדימה. בדיעבד אני יכולה להגיד שכל התהליך היה סך הכל מהיר ולא באמת כואב, בטח פחות מאשר הצירים. אבל… כנראה שזו היתה הפעם היחידה במהלך הלידה שנכנסתי קצת לפאניקה, לא בטוחה אפילו למה… כנראה כל סיפורי הזוועה שבטיפשותי קראתי. הפאניקה הזו הגבירה את תחושת הכאב והכניסה אותי קצת להיסטריה שאולי לא הייתה מוצדקת. זה באמת לא נורא.
האפידורל התחיל לעבוד ממש מהר וכבר בציר השלישי אחרי הזריקה הרגשתי בהבדל. סוג החומר שהשתמשו בו היה כזה שלא מנע ממני לזוז וללכת, אז יכולתי בקלות להסתובב וללכת לשירותים כשרציתי, רק שהייתי צריכה לקרוא לאחות שתבוא לנתק את הכבלים של המוניטור שהיה הכרחי כדי לבדוק שהגברת שבפנים עדיין מבסוטה. גם לחץ הדם שלי היה תחת ניטור קבוע ולפעמים נתנו עירוי נוזלים יחד עם כל מנה של אלחוש כדי לשמור את הכל תקין.
אמנם יכולתי להתהלך לי, אבל האמת שבשלב הזה רציתי רק לישון, אך לצערי קשה להרדם בחדר זר עם מכונה שעושה "פינג" ליד הראש. שלא תבינו אותי לא נכון, חדר הלידה הפיני היה מעולה, היה מאד רגוע ושקט ונוח, אבל ההתרגשות עשתה את שלה והצלחתי לישון רק לשברירי שניה.
ממשיכים עם עוד מנת אפידורל מידי כמה שעות. תופעת הלוואי היחידה שהרגשתי היא שמידי פעם היו לי רעידות בלתי נשלטות בגוף (וגם זה לא עוזר כשמנסים לישון), זה היה קצת מפחיד, אבל גם זה עובר. האחות באה מידי פעם לבדיקה פנימית ומודיעה בשביעות רצון על ההתקדמות. הפתיחה מתקדמת בקצב של כס"מ בשעה! יחי האפידורל!
אני ואמא שולחות את האב המיועד לישון בבית לכמה שעות ולתת לכלב המסכן שנשאר מאחור קצת יחס. אנחנו מבטיחות להתקשר לפני שהאקשן יתחיל.

שבוע 41+3, יום שלישי לפנות בוקר. האחות המיילדת ממשיכה להגיע לבדיקות ולתת עוד חומר מאלחש כשצריך וגם מנהלת איתי ועם אמא שיחות חביבות. ב-8 ס"מ מתקשרים לאב המיועד להעיר אותו (הוא לא באמת ישן) ולהגיד לו שישתה כוס קפה ויבוא. כשהוא מגיע הוא נותן לאמא שלי ללכת לשתות את הקפה שלה בחדר ההמתנה בזמן שהוא מבדר אותי.
במהלך הלילה אמנם לא היו כאבי צירים, אבל כן היה לחץ גובר באיזור האגן. בסביבות 4 לפנות בוקר אני קוראת למיילדת כי אני מרגישה כמו צורך… אהמ… להתפנות. היא בודקת ומודיעה "הגענו לעשר ס"מ, אפשר להתחיל לדחוף!". האב הנרגש רץ לקרוא לאמא שלי, שלא הספיקה לשתות את הקפה שלה, ואנחנו מתחילים….
מכיוון שהתחושה של צירי הלחץ דומה למדי לזו של "יציאה", התחלנו בתנוחה של כריעה מעל דלי. כן כן, דלי. קיבלתי דלי עם שוליים מרופדים לישיבה, כאשר המטרה היא לתת לכוח הכבידה לסייע. כשהרגשתי את הדחף ללחוץ פשוט לחצתי. המיילדת מעודדת אותי שאני לוחצת מצויין. שאלתי אותה: מאיפה לך? את בטח אומרת את זה לכל היולדות. היא הסבירה שכשאני לוחצת היא רואה במוניטור את הדופק של הילדה משתנה, ככה היא יודעת שהיא אכן נלחצת. בשלב הזה עדיין כלום לא כואב ובין לחיצות אני פשוט יושבת על הדלי שלי ומנהלת שיחות ידידותיות עם כל הנוכחים.
אחרי כמה זמן אני מתחילה להרגיש שהרגליים שלי נרדמות, המשקל הגדול שלי כולו על האגן ולא מאפשר לדם לזרום לרגליים כמו שצריך, אז הוחלט להחליף תנוחה. שכבתי על המיטה על הצד כשרגל אחת שלי מורמת ונשענת על המיילדת. לאט לאט מתחיל יותר לכאוב וככל שעובר הזמן גם העייפות עושה את שלה.
מילה על הכאב שלי צירי הלחץ – הוא ממש לא אותו כאב כמו צירים רגילים או כל כאב אחר שאפשר לחשוב עליו. מצד אחד הצורך האדיר לדחוף אכן מכאיב, וכן גם הראש העצום שיוצא דרך פתח פחות עצום. מצד שני כאשר דוחפים יש מעין תחושה של סיפוק ורווחה שמכהים את הכאב.
הזמן עובר, יותר כואב ויותר מעייף לי. אני מקבלת המון עידוד מהמיילדת, מאמא ומהחצי השני שמצליחים אפילו לגרום לי לחייך מידי פעם. ההרגשה היא שהזמן לא זז ושהילדה לא באמת מתקדמת לשום מקום. המיילדת מבטיחה לי שהיא כבר רואה ראש (עם שיער! כמו שתמיד אמרתי!) ושיש התקדמות, אך אני ממאנת להאמין לה, כי לא ממש מרגישים הבדל בין לחיצה ללחיצה. המלווים שלי אף הם מבטיחים לי שהם רואים את הראש יותר ויותר עם כל לחיצה. המיילדת לוחצת כנגד הקטנה המבצבצת כדי למנוע קרעים חמורים והלידה ממשיכה בקצב של חילזון – אבל ממשיכה.
אחרי שהראש יוצא לגמרי עוד לחיצה אחת ובקלילות מדהימה שאר הגוף ממש מחליק החוצה בבת אחת שזו תחושה מאד מוזרה. נאמר לי שהבעת הפנים שלי באותו רגע היתה שווה תמונה…

כ-36 שעות אחרי הצירים הראשונים וכשעתיים וחצי אחרי שהתחלתי לדחוף, בשעה 06:37:50 בתאריך 09.07.19 אני הוצאתי מהגוף שלי בן אדם חדש מסוג נקבה במשקל 3.488 ובאורך 49 ס"מ. וואו.

היצור המהמם הזה מונח לי על החזה, צווחת במלוא ריאותיה. המיילדת בודקת וקובעת שיש צורך רק בשני תפרים קטנים (פתאום אני מבינה שהחרדה מהקרעים ומהתפרים היתה כל כך מיותרת ומוגזמת…) שאני בכלל לא שמה לב שהיא עושה כי אני מתרכזת בללחוש מילים רכות ולהניק את הדבר המדהים והמפוחד הזה שמכורבל עלי.
האב הטרי חותך בגאווה את חבל הטבור ומקבל חולצה מכופתרת גדולה. הקטנה עוברת אליו לתוך החולצה בזמן שאני דוחפת (לחיצה אחת או שתיים) את השליה עם קצת עזרה חיצונית של המיילדת. עם עזרה מאמא אני מתקלחת ומחליפה בגדים ומקבלת סנדביץ' מלחם שיפון כהה (כנהוג בפינלנד).

אחרי התאוששות קלה וטלפונים לחצי עולם, אני נדחפת בכסא גלגלים, מערסלת את הרכש החדש, לכיוון מחלקת יולדות. בדרך האבא המבסוט זוכה לנעוץ סיכה בצבע אדום בלוח שנה גדול שעל הקיר. אני מתגלגלת לחדר פרטי והמלווים היקרים שלי עוזרים לי לסדר את כל הדברים (כולל קופסה עם הבראוניז שאפיתי!) לפני שהם פורשים לבתיהם למקלחת ושינה. הסבר מהיר: בבית החולים הפיני (לפחות בזה) כל החדרים מכילים שתי מיטות, אם אין הרבה יולדות (וכיאה למדינה עם שיעור ילודה מערבי לרוב אין) אז כל יולדת תהיה בחדר לבד ואפילו תוכל "לארח" מלווה שישאר איתה בלילה. לא ניתן לשלם תמורת חדר פרטי, אם יש תקבלי ואם אין אז אין.
אחות נכנסת לחדר ומודדת את הטמפרטורה של צרור האושר הזה שישן עכשיו במעין אמבטית פלסטיק שקופה, היא קצת קרה. האחות מסבירה שבדרך כלל במקרה כזה שמים את התינוק למגע גוף עם האם, אבל אולי עדיף שהיא תיקח אותה ותחמם אותה עם שמיכות ובקבוק מים חמים בזמן שאני אשן קצת. נשים יקרות, אתן לא אמהות גרועות אם אתן נותנות לתינוק שלכן לבלות כמה שעות בתינוקייה! הגוף שלכן צריך קצת זמן התאוששות!
הנהנתי בהסכמה ונרדמתי לפני שהיא הספיקה לצאת מהחדר… סוף סוף הצלחתי לישון.

פגת תוקף

אם לפני כמה שבועות התחושה היתה של "any minute now" אז כרגע התחושה היא יותר של "NEVER". את התיק לבית החולים שכבר חיכה בחגיגיות ליד המדרגות הצנעתי חזרה (עדיין מוכן לשליפה מהירה) בארון ואני כבר מתכננת לאילו סרטים ללכת בקולנוע שבוע הבא.
"אני לא מבין" אומר לי האב לעתיד "הסיכויים שאת מתחילה ללדת לא ירדו, אם כבר הם עלו". אבל היגיון לחוד והריון לחוד, לא מערבבים בין השניים.

רוב הנשים בשלב הזה אומרות דברים כמו "היה לו כיף בבטן שלי והוא לא רצה לצאת". שטויות. במקרה שלי לפחות זו ממש, אבל ממש, לא אשמת הילדה. המסכנה עושה כל שביכולתה כדי לצאת. היא התהפכה כבר בשבוע 34 ומאז בכל מפגש מעקב שהיה לי בקופת חולים האחות המיילדת קראה בהתלהבות "היא ירדה ממש למטה!".
יום לפני תאריך הלידה המשוער האחות ממששת לי את הבטן ואומרת "אני לא מרגישה את הראש שלה". אני בתגובה חטפתי מיני שבץ וניסיתי להתנחם במחשבה שתינוק בלי ראש בטח בוכה פחות, אבל היא מיהרה להסביר שהיא התכוונה שהראש של הילדה כבר תקוע עמוק בין עצמות האגן שלי.
שבוע 40 הגיע והילדה המשיכה מצידה במאמצים להתפנות. אחר הצהריים אחד הרגשתי כיצד היא לוחצת כלפי מטה לכיוון היציאה. כמובן שהמסכנה לא הצליחה. אבל הבת שלי לא מוותרת כל כך בקלות והיא ניסתה לחפש פתחים אחרים בגוף שלי לצאת מהם, זה לא היה לי נעים… לאחר מספר נסיונות כושלים היא התחילה לבעוט בי בתסכול עד שבסוף הפנתה לי את הגב והלכה לישון.

אז כבר כמעט שבועיים שאני בתהליך של לידה מדומה, את צירי ה"ברקסטון היקס" המפורסמים אני כבר מכירה מקרוב. אני והחצי השני קוראים להם בחיבה "צירי ברקזיט", משהו שעושה הרבה רעש וצלצולים אבל בסוף לא באמת קורה כלום וכולם סתם עצבניים. חוץ מהצירים האלו יש גם התכווצויות ספורדיות כאלו ואחרות וגם כאבי גב. בחצי מהפעמים מתברר שזה שוב גזים.
האחות המיילדת ראתה את הסבל שלי ושל הצאצאית מהמצב והציעה בדיקה פנימית כדי לעודד אותי, אחרי הכל אני כבר כמעט שבועיים מסתובבת עם אותם "צירונים", הם בטח כבר הכשירו את הקרקע נכון? אז כן ולא… צוואר הרחם אמנם התקצר מאז הבדיקה האחרונה לפני חודש, אבל רק בכ-ס"מ אחד… נראה לי הלוחות הטקטוניים זזים יותר מהר מזה. הירח מתרחק מכדור הארץ יותר מהר.

עכשיו מגיע השלב בו כולם מתחילים לזרוק עצות לא מועילות:
"תעשי הרבה הליכות" – עשיתי מסלול הררי של 3.5 קילומטר לפני שבוע, לא עובד.
"תעלי מדרגות" – יש לי מדרגות בבית, אם זה היה עובד הייתי יולדת בשבוע 37.
"תאכלי חריף" – אז אני מבינה שבתאילנד והודו אף אחת לא עוברת את שבוע 40?
"קחי שמן קיק" – חבר'ה, רחם וקיבה הם איברים נפרדים, לעצבן אחד מהם לא יעזור לעצבן את האיבר השני. מה שסביר שיקרה במצב כזה זה שהאישה תשלשל, תתייבש ותגיע חלשה ללידה.
האמת המצערת היא שאף אחד עדיין לא יודע מה גורם להתחלת תהליך הלידה. כל תרופות הסבתא הללו ואחרות עושות את הרושם שהן עובדות כי נשים שגם ככה עומדות ללדת משתמשות בהן. לכל אלו שנשבעות לי שהן מכירות מישהי שלה זה עבד, כנראה גיסתך היתה מתחילה ללדת ברגע שבו היא התחילה גם אם היא לא היתה אוכלת בדיוק צנצנת סחוג.

מילים כמו זירוז, בלון, פיטוצין, ניתוח ואשפוז החלו להזרק להן לחלל אוויר המרפאה. האחות המיילדת מנסה לגרום לי לשמור על אופטימיות אך גם להכין אותי לאפשרות הממשית שבאופן טבעי זה לא יקרה. היא נאלצת להסכים שהגנטיקה שלי לרעתי, עם היסטוריה משפחתית של הריונות ארוכים ולידות איטיות. נקבע דד ליין חדש לשבוע 41+5…

נראה לי אני מאשימה את עצמי… סך הכל, החל מהטרימסטר השני, די נהנתי להיות בהריון.  מלבד ההקאות של החודשים הראשונים לא סבלתי מתופעות לוואי חמורות. דודה שלי אמרה פעם: "הריון זו התקופה היחידה שאת יכולה לשכב על הספה ועדיין להרגיש שאת עושה משהו פרודוקטיבי". לעצלנית שכמוני זה חלום שמתגשם.
באיזשהו מקום אני מעדיפה שהיא תשאר שם בפנים, איפה שהיא תמיד לידי ותמיד מוגנת… מה, לא ירשו לה לעשות תואר ראשון תוך רחמי? היא תקשיב להרצאות מוקלטות ותכתיב לי תשובות למבחנים באמצעות "בעיטות מורס". צריך לבדוק באוניברסיטה הפתוחה…

moi moi