משהו קטן וטוב

בפוסט הקודם ציינתי שאני חושבת שישראלים בלבלו נימוס ותרבות עם קרירות וחוסר אכפתיות. זה שאנשים לא נכנסים לך לחיים ומכבדים את המרחב האישי שלך לא אומר שהם לא יעזרו לך אם תצטרך, אתה רק צריך לדעת לבקש… אביא לפניכם 3 דוגמאות קטנות קטנות שלדעתי מעידות ומייצגות את התרבות והנימוס הבסיסיים שחסרים לי בארץ:

1. במשחק ההוקי האחרון בו הייתי, אחי היקר הלך לקנות לנו נקניקיות. כאשר חזר לא הורשה להכנס! אין ספק שהתבלבלתי כהוגן… דקות ספורות אחר כך שרק השופט לעבירה והמשחק נעצר, רק אז הרשה איש הבטחון לאחי לעבור! כלומר שעל מנת למנוע מאנשים מלהתרוצץ בין המושבים ולהפריע לשאר הצופים, אנשי הבטחון לא מאפשרים כניסה לאולם תוך כדי המשחק! זה גאוני! זה פשוט! זה תרבותי!!!

פה גם ראוי להכניס התייחסות קטנה לחוליגנים שפוקדים את מגרשי הכדורגל בארץ ומרגישים שזכותם להרביץ לשחקן שלא מוצא חן בעיניהם… לא הייתי במשחק כדורגל לא בפינלנד ולא בישראל אז ההשוואה אולי לא מדוייקת. את השוואה שלי אני מבצעת על סמך דיווחים בתקשורת, מחקר באינטרנט ונסיוני האישי במשחקי הוקי. נתחיל מיחסי אוהדים: משחק הוקי אחד ישבנו לצד אוהדי הקבוצה הביתית היריבה ועלי לציין שכולם התנהגו כמו ג'נטלמנים, בסוף המשחק אחי והאוהד היריב לחצו ידיים ונפרדו לשלום… מסמך שמצאתי משנת 2006 מציין שאין בפינלנד בעיית חוליגנים או אלימות קשה במשחקי כדורגל מלבד קללות לעבר השופט (!!!) ושעיקר הפציעות של האוהדים במשחקי הוקי נובעת מהדסקית שעפה ופוגעת להם בראש. טרם נתקלתי באיומים מצד אוהדים "לשרוף ת'מועדון" ודווקא פה יש לנו תירוץ טוב לשרוף דברים כי קר. אני לא מאמינה שאי פעם תקף פה אוהד את אחד השחקנים, במיוחד לא בהוקי, כי זו תהיה התאבדות…

2. מנהג נחמד באוטובוס העירוני הוא להפרד לשלום מנהג האוטובוס ואף להודות לו. בנסיעות הראשונות חשבתי לי "וואו לנהג הזה יש הרבה חברים", אבל לא, הנוסעים פשוט מרגישים שחובתם להודות לנהג שהביא אותם בבטחה…. קצת כמו מחיאות כפיים של ישראלים כשהמטוס נוחת אבל יותר אישי. שניה לפני שיוצאים מהדלת האחורית ניתן להפרד מהנהג בהרמת יד או באמירת תודה. אבל פה לא נגמר הנימוס, כשתכנס לאוטובוס הנהג ירגיש צורך להגיד לך תודה! טוב לא יודעת אם זה צורך או שאמרו לו להגיד אבל זה עדיין חמוד.

אולם אני מאמינה שגם אמירת התודה היא תרבות ויש לה חוקים משלה (אני עוד מבצעת מחקר בנושא, אלו מסקנות זמניות): אם משך הנסיעה היה קצר מ-10 דקות אין צורך לומר תודה; אם הנהג סיים משמרת והתחלף עם נהג אחר, אזי שעון הנסיעה מתאפס, אם שארית הנסיעה עם הנהג החדש קצרה מ-10 דקות אין צורך לומר תודה; אם הנהג דפק ברקסים שגרמו לך לדפוק את הראש במשענת שלפניך זכותך לא להודות לו על הנסיעה; אם אתה האחרון באוטובוס חובת ההודייה היא כפולה, הרי אתה משאיר אותו עכשיו לבד, מי עוד יגיד לו תודה???; אם בתחנה יורדים יותר מ-3 אנשים אין לומר תודה, זה גוזל זמן ומעכב את כולם. גם אם בתחנה בה אתה יורד עולים בדיוק המון אנשים אין צורך לומר לנהג תודה, הוא במילא עסוק בלומר להם תודה…

3. יחס לבעלי חיים. נתחיל מזה שאין פה חיות רחוב, אם לא מחשיבים סנאים, זה ממספר סיבות:
א. סירוס ועיקור חיות מחמד מאד נהוגים פה.
ב. כל חיה משוטטת כנראה תמות בחורף.
ג. נקי, אין זבל ברחובות, הפחים תמיד סגורים.
ד. אנשים מתורבתים מבינים שלזרוק חיות לרחוב זה לא מוסרי…

בנוסף אני מאד נהנית מהיחס של אנשים לכלב שלי כאשר אנחנו מטיילים. בארץ הרבה אנשים מפחדים מחיות, מצד שני יש ישראלים שחושבים שמותר להם לבוא ללטף את הכלב שלך כמו את שלהם…. מי שמכיר את הכלב שלי יודע שזה לא נכון. הפינים לא מפחדים מהכלב שלי ולא רצים ללטף אותו, זה לא מנומס, זו תהיה חדירה למרחב האישי שלי ושל הכלב… הם פשוט מתעלמים ממנו. ואם במקרה הם ירדו יחד איתי מהאוטובוס (הוא בא ללוות אותי הביתה מהתחנה) והוא בא כולו קופץ ומרחרח אותם כי הוא חושב שהם חברים שלי, אז הם מחייכים ונותנים ליטוף קליל וממשיכים בדרכם. וזה לא רק מבוגרים אלא גם כל הילדים… מצד שני אני מתגעגעת לשמוע ילדים אומרים "אוי זה הכלב הרוצח!!!"…

תגובה אחת

  1. מודה ומתוודה שאני מאז ומעולם הייתי מאומרי התודה לנותני השירות..
    לנהגים בארץ הייתי אומרת תודה מדי פעם:
    אם זו הייתה נסיעה ארוכה, כלומר- בינעירונית (ואז "תודה" מקדימה או נפנופון אם יורדים מהדלת האחורית)
    בתל אביב: אם הוא לא היה חוליגן (= ברקסים מעלי קבס) + אם אני יורדת מהדלת הקדמית

    דיסקליימרים:
    לא כל כך היו לי נסיעות עירוניות שאינן בתלאביב
    הכל, כמובן, תלוי במצברוח. תכלס יצא שהייתי מודה לנהגים לעיתים די רחוקות, אבל באמת שהייתי משתדלת.

    בבוסטון: אני משתדלת לומר תודה לנהג ה-T אם אני יורדת מהדלת שלידו,
    כמובן שמסננת את זה אם נכנסים/ יוצאים מלא נוסעים.
    ותכלס? הנהגים מגיבים בחצי הפתעה מהולה בשמחה. אז כנראה שלא כולם טורחים לעשות זאת (אבל כבר שמעתי עוד כמה וכמה תודות, אז אני לא גאון הדור) ומצד שני- זה בהחלט משמח מישהו כשאתה מודה לו על משהו שהוא עושה עבורך. גם אם זו העבודה שלו לעשות את זה עבורך.

    זהו, סיימתי לחפור 😛

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s