היום שאחרי

טוב, אז עכשיו אחרי שהוצאנו את כל הקיטש וה"רגשי" מהמערכת, בואו נדבר דוגרי.

אם, בעוד איזה 10-15 שנה, בתי היקרה תשאל אותי "מה היה היום המאושר בחייך? כשאני נולדתי נכון?". אני אאלץ לענות לה "לא לא מותק… היו המון רגשות באותו היום, אושר היה אולי רק 3 אחוז מתוכם, בהחלט לא מספיק כדי שזה יחשב ליום המאושר בחיי". גם ה-3 אחוז הללו אגב היו בשלוש השניות ההן אחרי שהיא יצאה ממני והאושר היה מהמחשבה שסוף סוף זה נגמר ואני לא צריכה יותר לדחוף.
הרגשות שיש באותו יום הם בעיקר תדהמה, פחד, כאב ועייפות. אני יודעת שכאב ועייפות הם לא רגשות, אבל היה לי ממש כואב והייתי ממש עייפה.

תדהמה – רוב היום רק הסתכלתי על הקטנה שלי העטופה בשמיכות וניסיתי להבין מי שכח פה את הילד שלו ומה הקשר שלי לכל הסיפור. לא עוזרת העובדה שהבטן עדיין יחסית גדולה וזכיתי להכיר תופעה שמעולם לא שמעתי עליה בשם phantom kicks (הרחם המתכווץ חזרה ומרגיש כמו בעיטות של עובר), אז לא הצלחתי ממש לעכל את העובדה שמה שהיה בתוכי באמת יצא ושזה מה שאני רואה עכשיו פה מולי. אז יש פה איזה ילד של מישהו שאני עושה לו בייביסיטר, ואני לא ממש יודעת מה לעשות, מה שמוביל לרגש הבא…

פחד – כשאבא של הילדה הסתכל עליה הוא לא הפסיק למלמל "היא כל כך קטנה"… אני סיננתי בין אנחות הכאב "וואללה לדעתי היא לא כזאת קטנה…". אבל כן, הם ממש קטנים בהתחלה. איך בכלל מחזיקים את הדבר הקטן הזה בלי לשבור אותו? ואיפה הנקודה הרכה הזו בראש שלה? זה בוכה, מה אני אמורה לעשות? הורה טרי זה הורה מפוחד. לצד המיטה שלי היה לחצן מצוקה שקורא לאחות, אני חושבת שלחצתי עליו כל חצי שעה בערך (עד שאמא הגיעה להושיע).

כאב ועייפות – כשבני המשפחה האוהבים דרשו בשלומי הצלחתי רק למלמל "אני מרגישה שדרסה אותי משאית". בערך כל השרירים בגוף נרתמו למאמץ הדחיפה של ה-3.5 קילו האלה, אז מלבד הכאבים הצפויים באיזורים בגוף שהשתיקה יפה להם, ניתן להוסיף בעצם את כל שאר האיברים גם הם לרשימת הכאב. ואחרי כמעט יומיים של חוסר שינה ועוד שעתיים וחצי של פעילות גופנית אינטנסיבית, גם תשישות ועייפות התווספו מעל לכל.

לתוך כל הרגשות והתחושות הללו תוסיפו קוקטייל הורמונים משובח והרי לכם הסחבה המייבבת שהיא אישה אחרי לידה. בזמן האשפוז בבית החולים נהנתי לשחק במשחק "היא כבר ילדה?", המשחק הולך כך: מסתכלים על מאושפזת האחרת (בדרך כלל בתור בקפיטריה) ומנסים לנחש אם היא לפני או אחרי הלידה. כאמור לא תמיד אפשר לדעת על סמך הבטן, אז פונים לפרצוף ולשיער. אם היא עוד מאופרת ומסורקת ובאופן כללי אין לה מבט מת בעיניים אז היא עוד לפני הלידה. אם המאושפזת נמצאת עם גבה אליך, אפשר לנחש גם על פי ההליכה: האם היא מדדה כמו ברווז (הריונית), או האם היא גוררת רגליים וצולעת (פוסט-הריונית)?

אז כיצד מרפאים את התסמינים המעיקים הללו?
-משככי כאבים, וסוף סוף את הסוג הטוב שאי אפשר היה לקחת בזמן ההריון…
-מרככי צואה (ואני לא אוסיף עוד מילה בנושא)
-שוקולד. אל תזכירו אפילו ברמז את המילה דיאטה לאישה אחרי לידה….
אבל הכי חשוב והכי עוזר: להתכרבל עם התינוק ועדיף גם להניק 🙂

*גילוי נאות – רוב הפוסט הזה נכתב בשבועיים הראשונים לאחר הלידה, כשהילדה עוד היתה בהלם מהחוויה שהיא עברה ובילתה את רוב זמנה בשינה. אחרי שבועיים חל מהפך והילדה קיבלה אנרגיות של שד טזמני ואז זנחתי את הכתיבה. עברו עוד כמה שבועות (וואלה? הרגיש כמו שנה) ועכשיו נכנסנו קצת למסגרת ומצאתי לי קצת זמן בין הנקה, כביסה (אוי כמה הרבה כביסה) ושינה (אוי כמה מעט שינה) כדי לסיים לכתוב. אבל שלא תחשבו שאין לי סיפורים! פשוט אין לי זמן לכתוב אותם, מי יתן ומעכשיו גם כתיבה תיכנס ללו"ז מידי פעם, אז stay tuned…

 

תגובה אחת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s